תזה: טיפול באמנות בקרב מתבגרים בפנימיות בישראל

טיפול באמנות בקרב מתבגרים בפנימיות בישראל

תקציר

עבודה זו עוסקת בחיזוק היכולת ליצירת קשר במתבגרים הגדלים בבתי אומנה, דרך טיפול בהבעה ויצירה. מתבגרים, אשר גדלו במסגרות של אומנות ופנימיות, סובלים פעמים רבות מחסך הורי מתקופת ילדותם המוקדמת והנם מנותקים ממשפחתם. על רקע זה רבים מן הילדים סובלים מחסכים רגשיים והתפתחותיים. פעמים רבות, מתבגרים שגדלו במסגרות אלו מפתחים קשיים ביצירת הקשר עם הזולת. קשיים אלה מלווים בהערכה עצמית נמוכה וקושי במתן אמון. בנוסף, אין זה נדיר למצוא אצל מתבגרים אלו דפוסי הסתגלות והתמודדות עם חיי היומיום הכוללים ניתוק מרגשותיהם ולעיתים דפוסי הימנעות ויכולת המשגת רגשות לקויה.
הקשיים הוורבליים והניתוק הרגשי מציבים ילדים אלו בנקודת מוצא בעייתית כלפי שיטות הטיפול הקונבנציונאליות, אשר מסתמכות פעמים רבות על היכולת מילוליות של המטופל. בנקודה זו לטיפול בהבעה ויצירה יש יתרון ניכר בעבודה עם מתבגרים אלו. באמצעות היצירה האומנותית, העוקפת את יכולת הביטוי הוורבלית, לשיטות טיפול אלו יש פוטנציאל לאפשר למתבגר דרך חדשה להיכרות עם רגשותיו.
עבודה זו תציג מקרה טיפולי אחד, המקרה של אורי (שם בדוי), דרכו ייבחן לעומק את תהליך הטיפול באמנות, ויתרונותיו של סוג טיפול זה בהקשר הספציפי של מתבגרים בפנימיות. המחקר מבוסס על יומן טיפול בן 27 פגישות טיפוליות עם אורי. כמו כן, המחקר נעזר בדיווחי מדריכים, מורים עו"ס ומטפלים נוספים.
הטיפול התחלק לשלוש תקופות. בתקופה 1: מפגשים 1-9, הדגש היה על היכרות, בניית הקשר, איסוף מידע ותחילת יחסי ההעברה. תקופה 2: מפגשים 10-19, התאפיינה בהתווספות של תקשורת וורבאלית דו-צדדית משמעותית. השיח הוורבאלי צמח מתוך הסמלים שהופיעו בעבודות, ומתוך התבוננות משותפת בהן. בתקופה 3: מפגשים 20-27, חל שינוי משמעותי בתכנים המובאים לטיפול. עדיין היה עיסוק בסמלים שביצירה תוך סיפור ופנטוז, אך הדברים תמיד התחברו לקונקרטי, והתקשרו לשיחה שבאה אחריהם. התקשורת המילולית כבר לא הייתה מותנית ביצירה.
תוצאות הטיפול ממחישות כיצד המאפיינים הספציפיים של הטיפול באמנות תרמו להצלחת הטיפול במקרה של אורי, שסבל מרוב המאפיינים הריגשיים הייחודיים למתבגרים בפנימיות.

תוכן העניינים

תקציר III
1. מבוא 1
2. סקירת ספרות 4
2.1. תיאוריות התקשרות – השפעת מצבי חסך על התפתחות רגשית של ילדים 4
2.2. אוכלוסיית ילדי אוֹמְנוֹת ופנימיות – מאפיינים רגשיים 12
2.3. הטיפול במתבגרים: מאפייני גיל ההתבגרות והשלכותיהם על ילדי פנימיות ואומנות 15
2.4. תרפיה בהבעה ויצירה, ויתרונותיה בקרב ילדי פנימיה 17
2.5. שלבי הטיפול באמנות 27
2.6. סיכום 31
3. שיטת המחקר 33
3.1. מערך המחקר 33
3.2. שאלת המחקר 34
3.3. הליך המחקר 35
3.4. כלי המחקר 37
4. ממצאים 40
4.1. תקשורת וורבאלית 40
4.1.4. סיכום 46
4.2 יחסי אובייקט 47
4.3 חסימות רגשיות 51
4.3.4. סיכום 54
4.4 הערכה עצמית 55
4.5 יצירת קשרים חברתיים 57
4.6 ביטוי העצמי בתוך היצירה 58
4.6.4. סיכום 61
4.7. סיכום הממצאים: תרומתו של הטיפול באמנות במקרה של אורי 62
5. דיון ומסקנות 65
5.1. שיפור בתפקוד וביכולת ליצור קשר 65
5.2. תהליכים משמעותיים בטיפול 66
5.3. תרפיה באמנות כדרך גישה לנפש במקרה של מתבגרים בפנימיה 68
5.4. סיכום 71
6. רשימת מקורות 73

1. מבוא

עבודה זו עוסקת בחיזוק היכולת ליצירת קשר במתבגרים הגדלים בבתי אומנה, דרך טיפול בהבעה ויצירה.
מתבגרים, אשר גדלו במסגרות של אומנות ופנימיות, סובלים פעמים רבות מחסך הורי מתקופת ילדותם המוקדמת והנם מנותקים ממשפחתם. על רקע זה רבים מן הילדים סובלים מחסכים רגשיים והתפתחותיים. פעמים רבות, מתבגרים שגדלו במסגרות אלו מפתחים קשיים ביצירת הקשר עם הזולת. קשיים אלה מלווים בהערכה עצמית נמוכה וקושי במתן אמון. בנוסף, אין זה נדיר למצוא אצל מתבגרים אלו דפוסי הסתגלות והתמודדות עם חיי היומיום הכוללים ניתוק מרגשותיהם ולעיתים דפוסי הימנעות ויכולת המשגת רגשות לקויה (Ryan, Martin & Brooks-Gunn, 2006).
את השפעת החסך ההורי על התפתחותם של קשיים אלו ניתן להסביר על ידי המושג שטבע ויניקוט (1995) "האם הטובה דיה". מושג זה מתייחס דמות ההתקשרות הראשונית של הילד אשר מספקת לו את צרכיו הראשוניים ובמהלך התפתחותו יוצרת לו סביבה המעודדת ומאפשרת את התפתחות תפיסת העצמי (ויניקוט, 1995). בהתאם לכך, כאשר הילד נמצא במערכת יחסים עם דמות שאינה מסוגלת להוות את "האם הטובה דיה" לא יתאפשר לתינוק לפתח את חווית העצמיות, והוא יתקשה לפרש את רגשותיו הספונטניים האותנטיים (פטרן, 2001).
הקשיים הוורבליים והניתוק הרגשי מציבים ילדים אלו בנקודת מוצא בעייתית כלפי שיטות הטיפול הקונבנציונאליות, אשר מסתמכות פעמים רבות על היכולת מילוליות של המטופל. בנקודה זו לטיפול בהבעה ויצירה יש יתרון ניכר בעבודה עם מתבגרים אלו. באמצעות היצירה האומנותית, העוקפת את יכולת הביטוי הוורבלית, לשיטות טיפול אלו יש פוטנציאל לאפשר למתבגר דרך חדשה להיכרות עם רגשותיו. היכרות זו נעשית בעזרת העלאת דימויים וסמלים של חווית רגשיות שונות (Wadeson, 1980). דרך זו תגשר על פני התהום אל האני האמתי שלהם.
Frankel (1993) האיר על החשיבות של השימוש בסמלים הלא וורבאליים בטיפול הנפש לילדים. לפי Frankel (1993), סמלים אלו מאפשרים קשר ישיר יותר ופחות מופשט לחוויות המקוריות. בניית הסמל מאפשרת את בידוד החוויה הרגשית מרקע החוויות, וכך מאפשרת להתחיל לעבד אותו. אומנם הסמלים שבעזרתם אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו יכולים להיות מילוליים. אך פעולות סימבוליות שהן חלק ממשחקי ילדים, יכולות להוות את הגשר שבאמצעותו אנחנו יכולים להתקרב, לבטא, ולקבל חלקים של עצמנו אותם לא קיבלנו עד כה.
שגשר זה נבנה במהלך הטיפול צעד אחר צעד, וכי הוא עדין ושברירי ביחס לעוצמות הרגשיות שמעליהן הוא מבקש לגשר. לכן במחקר זה אבקש לבדוק אם הטיפול באמצעות הבעה להשפיע על היכולת ליצירת קשר, פנימה וחוץ, אצל נערים שהדמות המטפלת בהם אינה האם הביולוגית הראשונית. יתר על כך, אבדוק אם הטיפול בהבעה ויצירה מאפשר אף שיפור ביכולת ההמשגה והביטוי הוורבאלי. מטרת המחקר היא להעמיק את הידע ולחקור את הקשר בין חסך התפתחותי בילדים חוסים (או מאומצים), קושי ביצירת קשר, וטיפול באומנויות.
בכדי לבדוק את ההנחות בדבר הקשר בין טיפול באמנויות לילדי פנימיות, אפנה למתודולוגיה המחקר האיכותנית אשר מאפשרת את בחינתן על ידי הצגת מקרים בודדים וייחודיים, מתוך התייחסות לניואנסים דקים של תקשורת שנראים לי משמעותיים ושאינם ניתנים לצפייה מראש, אינם זהים בכל המקרים ואינם מתכוונים להכליל, תוך סקירה והשענות על תיאוריות שעשויות להאיר את התהליך, להציע ולכוון את הדרך הטיפולית אותה אני מבקשת לבדוק תוך כדי המחקר. שאלות המחקר הן:
א. האם חל שיפור בתפקודו הכללי ופרט ביכולתו ליצור קשר של המטופל עקב הטיפול באמנות?
ב. מה היו התהליכים שעבר המטופל במהלך הטיפול בתחומים תקשורת וורבאלית, יחסי אובייקט, חסימות רגשיות, הערכה עצמית, יצירת הקשרים חברתיים, וביטוי העצמי בתוך היצירה?
ג. מהם יתרונותיו הייחודיים של הטיפול באמנות, בטיפול בנערי פנימיות בגיל ההתבגרות?

ברמה האישית, בחרתי בנושא מחקר זה מכיוון שיש לי עניין אישי בו ושהוא נושא משמעות מיוחדת עבורי. אני אם מאמצת לבן שסבל מחסך בקשר הורי ראשוני. מחצית שנת חייו הראשונה של בני עברה בבית ילדים ללא קשר אימהי או עם דמות מטפלת משמעותית מעבר לרמת הטיפול הפיזית. לבני קשיים בתקשורת וחלק גדול מהקשר שיצרנו, בני ואני, במהלך השנים הראשונות שלנו יחד, התבסס על הבעה ויצירה ועולם דימויים המשותף שטיפחנו.
אני מאמינה שהבעה בלתי וורבאלית זו תרמה באופן משמעותי לחיוניות שלו, לביטחונו בייחודיות שלו, לטיפוח היכולת שלו לתקשר למרות קשייו, לבנות אמון, להכיר ולהעריך את עצמו ולהשתלב טוב יותר בעולם המציאות שסובב אותו.
בעבודה עם המתבגרים והילדים הללו שבה ועלתה אצלי השאלה עצמי איך ניתן לגשר על הפער? האם ניתן לגעת דרך מילים במקומות של כאב שנוצר עוד בטרם ידעו מילים?
בעבודה איתם, כמו בגידול של בני, חשתי שאצטרך לסמוך מאוד על חושי, לנהוג ברגישות אינסופית, ולהקשיב לצרכיהם כאותה "אם טובה דיה" שעליה דיבר ויניקוט, על מנת שנוכל להתמודד עם הקשיים והפחדים של הטיפול ובניית קשר, על מנת שנוכל לבנות את הגשר הזה שעבורם יכול להוות עולם ומלאו. הגשר הצר מאוד.
עבודה זו תציג מקרה טיפולי אחד, המקרה של אורי (שם בדוי), דרכו ייבחן לעומק את תהליך הטיפול באמנות, ויתרונותיו של סוג טיפול זה בהקשר הספציפי של מתבגרים בפנימיות. הליך החקירה הוא חתך אורך, כלומר, תיאור התהליך לאורך לפי ציר התפתחותי. המחקר מתייחס לשישה צירים בהם התרחשה התפתחות במהלך הטיפול: תקשורת וורבאלית, יחסי אובייקט, חסימות רגשיות, הערכה עצמית, יצירת הקשרים חברתיים, וביטוי העצמי בתוך היצירה.