ההתחלה המרגשת וההתפכחות שבאה אחריה
עבור רבים, התחלת הלימודים האקדמיים היא רגע מסעיר ומלא תקווה. התחושה היא של דף חדש שנפתח, צעד ראשון לעבר עתיד מקצועי, אישי ואינטלקטואלי. אך לא מעט סטודנטים מגלים כבר בשנה הראשונה שהדרך שהם בחרו לא הייתה תמיד המדויקת ביותר עבורם. בשיחות עם סטודנטים לתואר ראשון במדעי המדינה ובתחומים משיקים, עולים לא פעם קולות של חרטה, לצד תובנות שנרכשו עם הזמן.
אורן (שם בדוי), שסיים לאחרונה את לימודיו, משתף בתחושותיו מהשנה הראשונה: "כשנרשמתי, חשבתי לעצמי שאם אעמיס כמה שיותר קורסים בהתחלה, אסיים את התואר מהר. בדיעבד זו הייתה טעות. לא לקחתי בחשבון את העומס, את רמות הקושי השונות של הקורסים, ואת הפער בין לימודים בבית הספר ללמידה אקדמית. מהר מאוד מצאתי את עצמי עייף, מתוסכל וחסר מוטיבציה. הלמידה הפכה לעול".
לומדים איך ללמוד רק מאוחר מדי
שיחות רבות עם סטודנטים מעלות תופעה חוזרת. רבים מודים כי ניסו ללמוד בדרכים של אחרים, מתוך מחשבה שאם זה עבד לחבריהם, זה יעבוד גם עבורם. בפועל, הגילוי שהלמידה האקדמית מחייבת התאמה אישית מגיע לעיתים רק אחרי כישלונות ותסכולים.
רוני (שם בדוי), מספרת על מה שעבר עליה: "ניסיתי ללכת לפי מה שהציעו לי. לצפות בהקלטות, לסכם לפי הסילבוס ולחזור על החומר שבוע לפני המבחן. בפועל זה פשוט לא התאים לי. רק אחרי שנה גיליתי שאני צריכה לשבת עם החומר המודפס, לסכם בעצמי ולהבין אותו לעומק. מאז הכל נראה אחרת. חבל שלא ידעתי את זה קודם".
גם איתן (שם בדוי) מעיד על חוויה דומה. "רק אחרי שני סמסטרים הבנתי שאני לא חייב ללמוד בדיוק כמו כולם. לי עוזר דווקא לקרוא את החומר בלי הסחות, ולהתרכז בלי ההרצאות. בהתחלה ניסיתי להיות כמו כולם ונכשלתי. היום אני מקשיב לעצמי".
הקורסים הלא נכונים והמנחים שלא התאימו
חלק גדול מהסטודנטים מדברים על בחירות של קורסים שלא התאימו להם, או מנחים שלא התחברו אליהם. הבחירות נעשו לרוב מתוך המלצות כלליות או לחץ להספיק, בלי להכיר את סגנון ההוראה או את הדרישות.
הילה (שם בדוי) משתפת: "אמרו לי שהמנחה מסוים נותן ציונים טובים אז לקחתי איתו קורס. אבל לא הבנתי כלום, לא התחברתי לסגנון ההסבר שלו, וכל המטלות היו לי סינית. בסוף גם הציון לא היה משהו. היום אני יודעת לבדוק לא רק איך מנחה בודק אלא איך הוא מלמד, ומה מתאים לי".
כשאין קהילה תומכת
אחת החוויות הקשות שחוזרות בשיחות עם סטודנטים היא תחושת בדידות. במיוחד באוניברסיטה שבה רוב הלמידה מתבצעת באופן עצמאי, החשיבות של קהילה תומכת הופכת להיות קריטית. סטודנטים רבים מביעים צער על כך שלא פנו לבקש עזרה, או שלא יצרו קשרים כבר בתחילת הדרך.
מאיה (שם בדוי) מספרת: "בהתחלה פחדתי לפנות. לא רציתי להיראות חסרת ידע או להציק. רק בסמסטר השלישי התחלתי לשלוח הודעות, לשאול שאלות, ולהצטרף לשיחות. פתאום גיליתי כמה אנשים מוכנים לעזור. זה היה הבדל של שמיים וארץ. לא רק ברמה הלימודית אלא גם בהרגשה הכללית".
לעומת זאת, עידו (שם בדוי) חווה אכזבה. "בקורס מסוים ביקשתי עזרה כמה פעמים ואף אחד לא ענה. הרגשתי שכל אחד לעצמו. אולי לא הייתי ברור, אולי הייתי צריך להציע עזרה בעצמי, אבל התחושה הייתה קשה. למדתי מזה שצריך לדעת איפה לבקש עזרה וממי".
תכנון מוקפד זה חשוב, אך גם הגמישות חשובה
רבים מנסים לתכנן את המסלול הלימודי מראש. יש בכך היגיון, במיוחד באוניברסיטה שמאפשרת לבחור את מבנה הלימודים באופן אישי. עם זאת, שיחות רבות מראות שדווקא הגמישות היא זו שמאפשרת לסטודנטים לשרוד ולשגשג.
דנה (שם בדוי) מספרת: "תכננתי הכל. כל סמסטר היה לי מסודר בטבלה. אבל אז גיליתי שקורס מסוים לא מתאים לי, או שאין לי מספיק זמן לממן מסוים. במקום להתעקש, למדתי לשחרר. לקחתי קורס אחר, פרסתי את התואר על פני יותר זמן, וזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי".
פחות לרדוף אחרי ציונים, יותר להבין את הערך
שיקול נוסף שחוזר בשיחות עם סטודנטים הוא היחס לציונים. רבים מדווחים על תחושת לחץ בתחילת הדרך, שהתחלפה בהמשך בהבנה עמוקה יותר של מטרת הלמידה.
יואב (שם בדוי) משתף: "בהתחלה כל ממן היה מלחיץ. כל מבחן היה מבחן לחיים. אבל עם הזמן הבנתי שמה שחשוב זה להבין, לא רק להוציא ציון גבוה. ברגע ששיחררתי מהציפייה הזאת, גם ההישגים השתפרו. וזה גם היה הרבה יותר נעים".
בסופו של דבר לומדים גם על החיים
כמעט כל סטודנט ששיתף אותנו הסכים שלמרות כל הטעויות, הוא לא היה מוותר על הדרך שעבר. רובם ציינו שהלימודים היו לא רק אמצעי לתואר, אלא גם תהליך של התפתחות אישית.
תמר (שם בדוי) סיכמה זאת בצורה מרגשת: "הלימודים האלה לימדו אותי על עצמי יותר מכל דבר אחר. איך אני מגיבה לקשיים, איך אני מתארגנת, מה אני צריכה כדי להצליח. אם הייתי מתחילה מחדש, הייתי מקשיבה יותר לעצמי ופחות לקולות מסביב. אבל אני שמחה על הדרך, עם כל מה שהיא הביאה".
