חשיפת זהותם של משתמשים אנונימיים ברשת בתביעות לשון הרע

חשיפת זהותם של משתמשים אנונימיים ברשת בתביעות לשון הרע

עבודה סמינריונית

2024

תוכן עניינים

מבוא 1
הדין הנוהג 3
הרקע לסוגיה ותשתיתה הטכנולוגית 3
התפתחות הפסיקה בישראל 3
המסגרת החקיקתית 6
משפט משווה 9
ארצות הברית 9
האיחוד האירופי 10
יפן 10
דין רצוי 12
המלצות 13
ביבליוגרפיה 14
חקיקה 14
פסיקה 14
ספרות 14
דוחות ומקורות מקוונים 15
חקיקה זרה 15
פסיקה זרה 15
ספרות זרה 16

מבוא

מהפכת האינטרנט היא אחת התמורות המשמעותיות שחוותה החברה האנושית בעשורים האחרונים. הרשת הפכה את המרחב הציבורי לנגיש, למהיר ולזול, ואפשרה לכל אדם לפרסם את דעותיו בפלטפורמה אחת המשותפת למשתמשים מכל רחבי העולם. יש הרואים בה מהפכה טכנולוגית, ויש המתארים אותה כמהפכה תרבותית של ממש. נכון לחודש אפריל 2024 נמנו ברשת כ-5.44 מיליארד משתמשים, שהם כשני שלישים מאוכלוסיית העולם. ואולם הנגישות הזאת גובה מחיר. מנתוני איגוד האינטרנט הישראלי עולה כי 37 אחוזים מנפגעי הפגיעות המקוונות בישראל נפגעו מהתחזות ומגניבת זהות, וכי בשנת 2022 נרשמה עלייה של שמונה אחוזים לעומת שנת 2021 במספר הנפגעים מהפצת מידע כוזב. הפלטפורמות המקוונות מאפשרות למשתמשיהן לפרסם פוסטים, תגובות וביקורות באופן אנונימי, וכתובת ה-‎IP‎ שלהם מוסתרת פעמים רבות בידי ספק השירות. נוצר אפוא מצב ביניים, שבו אדם שנפגע מפרסום פוגעני נדרש להליך מקדמי ולאישור בית המשפט רק כדי לגלות מיהו המפרסם. בית המשפט מצוי במתח מתמיד בין השמירה על האנונימיות כזכות עצמאית, כדבריו של השופט ריבלין בעניין מור, ובין מתן סעד לאדם שנפגעו שמו הטוב וכבודו.

סוגיית החשיפה נטועה במתח שבין שתי תפיסות. האחת רואה באנונימיות תנאי מקדים למימוש חופש הביטוי ולא אמצעי טכני להסתרה בלבד, ומדגישה כי ההגנה על דיבור אנונימי אינה תולדה של הרשת אלא מסורת חוקתית ותיקה שהרשת רק הרחיבה את היקפה. האחרת מדגישה את זכותו של הנפגע לשם טוב ולסעד יעיל, ואת החשש מפני מרחב שבו העוולה ניתנת לביצוע בלא שניתן לאתר את מבצעה. בשנים האחרונות התרחב הדיון גם אל עצם הגדרתו של "פרסום" ברשתות החברתיות, ובעניין שאול קבע בית המשפט העליון כי שיתוף של פרסום מהווה פרסום לעניין חוק איסור לשון הרע, ואילו סימון "אהבתי" אינו עולה כדי פרסום. במקביל עבר האיחוד האירופי ממשטר האחריות של דירקטיבת המסחר האלקטרוני אל תקנת השירותים הדיגיטליים, המטילה על פלטפורמות מקוונות חובות מפורטות של טיפול בהודעות על תוכן בלתי חוקי ושל שקיפות.

שאלת המחקר שבה עוסקת עבודה זו היא אם ראוי לעגן בחקיקה הישראלית הסדר המחייב ספק שירותי אינטרנט או מפעילת פלטפורמה לחשוף פרטים מזהים של משתמש אנונימי שפרסם לשון הרע, ומהם התנאים והאיזונים שראוי כי יחולו על הסדר כזה. הטענה המרכזית היא שהיעדרו של הסדר סטטוטורי מותיר את ההכרעה לפרשנות שיפוטית נקודתית, יוצר חוסר אחידות בין הערכאות ומטיל על הנפגע נטל בלתי מידתי. העבודה נפתחת בסקירת הדין הנוהג בישראל, ובכללה התשתית הטכנולוגית של הבעיה, התפתחות הפסיקה והמסגרת החקיקתית. לאחר מכן נסקר המשפט המשווה בארצות הברית, באיחוד האירופי וביפן, ולבסוף מוצע דין רצוי ומפורטות המלצות מעשיות.