ניתוח האפקטיביות של חוק תובענות ייצוגיות ככלי לקידום זכויות הפרט בישראל

המכללה האקדמית ספיר

בית הספר למשפטים

מטלה מסכמת בקורס:

מחקר וכתיבה משפטיים

בנושא:

ניתוח האפקטיביות של חוק תובענות ייצוגיות ככלי לקידום זכויות הפרט בישראל

המרצה:

מגיש:

תוכן עניינים

מבוא – התפתחות חוק התובענות הייצוגיות בישראל, הצדקותיו ומטרותיו 3
השלכותיו של החוק והשפעותיו על הגשת תביעות, ניהול ההליך ותפקידו של בית המשפט בשמירה על ההליך 4
תוצאות הליכי התובענות הייצוגיות 5
קשיים בניהול הליך התובענות הייצוגיות ופיקוחו של בית המשפט בהליך 6
סיכום – האם החוק אכן מגשים את יעדיו ומקדם את מימוש זכויות הפרט בישראל? 7
רשימת מקורות 9

מבוא – התפתחות חוק התובענות הייצוגיות בישראל, הצדקותיו ומטרותיו

בשנת 2006 נחקק בכנסת חוק חדש, המסדיר באופן רשמי את כלל סוגיות התובענה הייצוגית, שעד אז היו מוסדרות תחת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. כל זאת, בעקבות פרשת א.ש.ת , שם נקבע בדעת רוב כי לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 בכדי להגיש תובענות ייצוגיות, וכי נדרש לחוקק חקיקה ייעודית. כאמור, מטרות החוק מופיעות בסעיפו הראשון לחוק ומוגדרות באופן מובהק:

ראשית, קביעת כללים אחידים לעניין הגשה וניהול תובענה ייצוגית – המחוקק רצה להסדיר את כללי הגשת התובענה הייצוגית, ובכך להנגיש את היכולת של כלל האוכלוסיות להגשת תביעה שכזאת. שיפור ההגנה על זכויות – בהסדרת החוק המחוקק מתכוון לשפר את ההגנה על זכויות האזרח, כלומר לצמצם את הפערים בין התאגידים הגדולים המחזיקים בכוח רב, לבין האזרחים הקטנים שלרוב אין ביכולתם את האמצעים להתמודד אל מול תאגידים אלו.
שנית, מימוש זכות הגישה לבית המשפט – חוק זה מאפשר להגיש בקשות בשם קבוצה גדולה לבית המשפט וזאת מבלי לקבל את הסכמת חברי הקבוצה הנפגעת וללא כל צורך בהתערבותם של חברי הקבוצה בהליך עצמו. כלומר, החוק מסדיר את היכולת לפנות בשם הקבוצה הנפגעת ולהשיג עבורם את הפתרון הראוי לפגיעתם. אולם, אין אפשרות לכל תובע מיוצג לממש את מלוא זכות גישתו לבית המשפט וקבלת הליך ראוי, מכיוון שהוא אינו יכול לקחת חלק בהליך עצמו .
שלישית, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו – לעיתים נזקיהם הקטנים של כל אחד מחברי הקבוצה אינם מספיקים באופן אינדיבידואלי בכדי להגיש תביעה כנגד הגוף הפוגע, אולם כאשר מאחדים את כלל הפגיעות נוצר נזק חברתי גדול, אשר מביא לידי ביטוי את היכולת של התובענה הייצוגית לאכוף את הדין ולייצר הרתעה מפני הפרות עתידיות, ע״י מתן סנקציות חריפות לנתבעים. באם האדם הפרטי היה תובע לבדו את התאגיד ממנו נפגע, סיכויי זכייתו בתביעה קטנים, ואף יכולתו להרתיע את התאגיד הפוגע הייתה לוקה בחסר כיוון שמדובר בתביעת יחיד. לכן, אחת המטרות העיקריות היא אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו וזאת כנגד הגופים הפוגעים. מטרה נוספת וחשובה בחוק היא מתן סעד הולם לנפגעים – חשיבות חברתית רבה היא מתן הסעד לנפגעים, מכיוון שתביעות אלו הופכות להיות תביעות חברתיות חשובות, בהם מיוצגות קבוצות רבות. דרכי מתן הסעד יכולות להתבטא במתן צווי עשה או צו מניעה, וכאמור במתן פיצויים.

בנוסף, החוק רואה לנגד עיניו ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות – ניהול יעיל מתבטא דווקא בכך שמרכזים את כלל הנפגעים לתובענה אחת ומשמעותית, זאת בניגוד להגשת תביעות קטנות היוצרות עומס גדול על בתי המשפט. אין ביכולותיהן של תביעות אלו לייצר הרתעה וסעד הולם, לכן המחוקק רצה להסדיר ניהול יעיל וריכוז הנפגעים לתביעה אחת ומשמעותית. ניהול הוגן מותנה בכך שהתובענה תנוהל באופן המאזן בין כוחם של התובעים לכוחו של הנתבע, כלומר למחוקק חשיבות רבה לכך שההליך עצמו יהיה הוגן אל מול הנתבעים החזקים והעשירים . מעבר לכך, הדרישה היא גם לניהול ממצה – כלומר לסופיות ההליך, על התביעה להגיע למיצוי וסופיות הן לתובעים והן לנתבעים באופן שימנע תביעות עתידיות ויאפשר לכל צד להמשיך בהתנהלותו במישורים השונים. כמו כן, לתובענות הייצוגיות מספר דרכי סיום, הבולטות שבהן: הסתלקות לפני אישור התובענה, הסדרי פשרה, דחיית הבקשה לאישור התובענה וקבלת הודעת חדילה של הרשות. שכאמור, בהתאם הנתונים הקיימים, הדרך הנפוצה ביותר לסיום תיקי תובענות היא הסתלקות התובעים מתביעתם טרם אישורה, שכאמור על דרך זו יורחב בהרחבה בהמשך. לעומת זאת, הסתלקות או פשרות לאחר אישור התובענה הן סיבות נדירות מאוד של סגירת התובענה הספציפית.