ניתוח פסיכואנליטי של תהליכי היצירה ביצירתו של וינסנט ואן גוך

המכללה האקדמית בית ברל
תואר שני ‎MA‎ לטיפול באמנות חזותית ‎MA‎.‎AT‎

ניתוח פסיכואנליטי של תהליכי היצירה ביצירתו של וינסנט ואן גוך

עבודה מסכמת
בקורס "תהליכי יצירה באמנות ובטיפול באמנות חזותית"
2024

תוכן עניינים

מבוא 3
סקירה תיאורטית 4
וינסנט ואן גוך – ‎Vincent‎ ‎Van‎ ‎Gogh‎ 4
זיגמונד פרויד 7
תיאוריית הסובלימציה 7
תיאוריית הלא מודע 8
דונלד ויניקוט 9
העצמי האמיתי והעצמי הכוזב 9
המרחב המעברי (‎Transitional‎ ‎Space‎) והאובייקט המעברי (‎Transitional‎ ‎Object‎) 10
מלאני קליין 10
יחסי אובייקט, העמדה הדיכאונית והתיקון 10
ניתוח תהליכי יצירה 12
"ליל כוכבים" ‎‎(‎Starry‎ ‎Night‎, ‎1889‎) 12
זיגמונד פרויד – תיאוריית הלא מודע 12
דונלד ויניקוט – העצמי האמיתי והעצמי הכוזב 13
"דיוקן עצמי עם אוזן חבושה" (‎Self‎ ‎Portrait‎ ‎With‎ ‎Bandaged‎ ‎Ear‎, ‎1889‎) 14
זיגמונד פרויד – סובלימציה 14
מלאני קליין – יחסי אובייקט 15
"שדה חיטה עם עורבים" (‎Wheat‎ ‎Field‎ ‎With‎ ‎Crows‎, ‎1890‎) 16
זיגמונד פרויד – תיאוריית הדחף 16
דונלד ויניקוט – תיאוריית המרחב המעברי 17
"צער" (‎Sorrow‎, ‎1882‎) 18
זיגמונד פרויד – העברה 18
דונלד ויניקוט – תיאוריית המרחב המעברי 19
"אוכלי תפוחי האדמה" (‎The‎ ‎Potato‎ ‎Eaters‎, ‎1885‎) 20
זיגמונד פרויד – דחפי החיים והמוות 20
מלאני קליין – העמדה הדיכאונית 21
העבודות שנותחו 22
דיון וסיכום 26
ביבליוגרפיה 27

מבוא

תהליך היצירה האמנותית נתפס בספרות הפסיכואנליטית ובשדה הטיפול באמנות כזירה שבה תכנים נפשיים שאינם ניתנים לביטוי מילולי מקבלים צורה חזותית. פרויד ראה ביצירה האמנותית ביטוי סמלי של הלא מודע, ותיאר את הסובלימציה כמנגנון שבאמצעותו מנותבים דחפים מיניים ותוקפניים לאפיקים המקובלים חברתית (‎Freud‎, ‎1915‎, ‎1920‎). ויניקוט הרחיב את המבט והציב את היצירתיות במרחב המעברי, אותו אזור ביניים שבין המציאות הפנימית למציאות החיצונית, שבו מתאפשרים משחק, ספונטניות וביטוי של העצמי האמיתי (‎Winnicott‎, ‎1953‎, ‎1971‎). קליין הוסיפה לכך את ממד יחסי האובייקט, ולפיה היצירה עשויה לשמש מעשה של תיקון כלפי אובייקטים פנימיים שנחוו כפגועים (‎Klein‎, ‎1940‎; ‎Segal‎, ‎1988‎).

יצירתו של וינסנט ואן גוך (1853 עד 1890) משמשת מקרה מבחן מובהק לבחינת הזיקה בין מצוקה נפשית ובין יצירה. חייו הקצרים, המתועדים בהרחבה במכתביו לאחיו תיאו ובמחקר הביוגרפי (‎Naifeh‎ & ‎Smith‎, ‎2011‎; ‎Van‎ ‎Gogh‎ ‎Museum‎, ‎n‎.‎d‎.), כללו התקפי מחלה, אשפוזים ומוות בטרם עת, ולצדם פוריות יצירתית יוצאת דופן. הספרות הפסיכיאטרית ממשיכה לדון באבחנתו ובקשר שבין מצבו הנפשי לעבודתו, ומצביעה על צירוף של גורמים ביולוגיים, אישיותיים וסביבתיים ולא על סיבה אחת (‎Blumer‎, ‎2002‎; ‎Lee‎ & ‎Hwang‎, ‎2022‎). במקביל, מחקרי חומרים עדכניים מראים כיצד בחירות טכניות ופיגמנטים מעצבים את מראה הציורים ואת השתנותם עם הזמן (‎Molari‎ & ‎Appoloni‎, ‎2021‎), ואילו המחקר התרבותי מזהיר מפני שכפול מיתוס הגאון המעונה, המצמצם את היצירה לכדי תסמין של מחלה (‎Ruiz‎, ‎2021‎).

עבודה זו שואלת כיצד ניתן לקרוא את תהליכי היצירה של ואן גוך באמצעות מושגי יסוד פסיכואנליטיים, ומה משמעותה של קריאה זו עבור הטיפול באמנות. הטענה המרכזית היא שהציור שימש עבור ואן גוך מרחב של עיבוד רגשי ושל שמירה על קשר עם המציאות, ולא ראי פסיבי של פתולוגיה. שאלה זו נוגעת ישירות לשדה הטיפול, שבו הצטברו בשנים האחרונות עדויות אמפיריות ליעילותן של התערבויות מבוססות יצירה בהפחתת מצוקה נפשית (‎Xu‎ ‎et‎ ‎al‎., ‎2024‎). מבנה העבודה הוא כדלקמן. תחילה מוצגת סקירה תיאורטית הכוללת רקע ביוגרפי על ואן גוך ואת התיאוריות של פרויד, ויניקוט וקליין. לאחר מכן מנותחות חמש יצירות, "ליל כוכבים", "דיוקן עצמי עם אוזן חבושה", "שדה חיטה עם עורבים", "צער" ו"אוכלי תפוחי האדמה", כל אחת מהן דרך שתי עדשות תיאורטיות. העבודה נחתמת בדיון מסכם, ולאחריו נספח ובו רפרודוקציות של היצירות הנדונות.