על דיכוי החקלאות במצבה הקדום של אירופה, לאחר נפילת האימפריה הרומית: תרגום של הפרק השני בספר השלישי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על דיכוי החקלאות במצבה הקדום של אירופה, לאחר נפילת האימפריה הרומית

כאשר העמים הגרמאניים והסקיתיים שטפו את המחוזות המערביים של האימפריה הרומית, נמשכה המהומה שבאה בעקבות מהפך כה גדול מאות שנים אחדות. השוד והאלימות שנקטו הברברים כלפי התושבים הוותיקים קטעו את המסחר בין הערים ובין הכפר. הערים ננטשו, האדמות נותרו ללא עיבוד, והמחוזות המערביים של אירופה, שנהנו ממידה ניכרת של שפע תחת האימפריה הרומית, שקעו בעוני ובברבריות במדרגתם הנמוכה ביותר. כל עוד נמשכה אותה מהומה, רכשו ראשי אותם עמים ומנהיגיהם הבכירים לעצמם, או נטלו בכוח, את מרבית הקרקעות באותן ארצות. חלק גדול מהן לא היה מעובד, אך שום חלק מהן, מעובד או לא מעובד, לא נותר בלא בעלים. כולן נתפסו בידי מעטים, ורובן בידי מספר קטן של בעלי אחוזות גדולים.

התפיסה המקורית הזאת של קרקעות לא מעובדות הייתה רעה גדולה, אך יכלה להיות רעה חולפת בלבד. אפשר היה לחלק אותן מחדש בתוך זמן קצר ולפרק אותן לחלקות קטנות, בדרך של ירושה או בדרך של העברה בבעלות. חוק הבכורה מנע את חלוקתן בירושה, והנהגתן של כבילות נחלה (‎entails‎) מנעה את פירוקן לחלקות קטנות בדרך של העברה.

כאשר רואים בקרקע, ככל מיטלטלין, אמצעי למחיה ולהנאה בלבד, חוק הירושה הטבעי מחלק אותה, כמותם, בין כל ילדי המשפחה, שהרי יש להניח שמחייתם והנאתם של כולם יקרות ללב האב במידה שווה. חוק ירושה טבעי זה אכן נהג אצל הרומאים, שלא הבחינו בירושת קרקעות בין בכור לצעיר ובין זכר לנקבה יותר משאנו מבחינים בחלוקת מיטלטלין. אבל כשראו בקרקע אמצעי לא רק למחיה אלא גם לכוח ולהגנה, נראה היה עדיף שתעבור שלמה, בלא חלוקה, ליורש אחד. בימי אי הסדר ההם היה כל בעל קרקע גדול מעין נסיך זעיר. חוכריו היו נתיניו. הוא היה שופטם, ובמובנים מסוימים גם מחוקקם בימי שלום ומפקדם בימי מלחמה. הוא יצא למלחמה על פי שיקול דעתו בלבד, פעמים רבות נגד שכניו ולעתים נגד הריבון עצמו. לפיכך ביטחונה של אחוזת קרקע, וההגנה שיכול היה בעליה להעניק ליושבים בה, היו תלויים בגודלה. לחלק אותה פירושו היה להרוס אותה ולהפקיר כל חלק ממנה לדיכוי ולבליעה בפשיטות השכנים. משום כך התקבל חוק הבכורה בירושת אחוזות קרקע, לא מיד אלא במרוצת הזמן, מאותו טעם שבגללו התקבל בדרך כלל גם בירושת מלוכה, אף שלא תמיד כבר עם כינונה. כדי שכוחה של המלוכה, ועמו ביטחונה, לא ייחלש בחלוקה, עליה לעבור שלמה לאחד הילדים. את השאלה למי מהם תינתן העדפה כה חשובה יש להכריע לפי כלל כללי, שאינו מושתת על הבחנות מפוקפקות של זכות אישית אלא על הבדל פשוט וגלוי שאין עליו עוררין. בין ילדי משפחה אחת אין הבדל שאין עליו עוררין מלבד הבדל המין והבדל הגיל. המין הזכרי מועדף בכל מקום על הנקבי, וכששאר הדברים שווים, הבכור קודם בכל מקום לצעיר. מכאן מוצאה של זכות הבכורה ושל מה שקרוי ירושה ישירה בקו.

חוקים ממשיכים לא פעם לעמוד בתוקפם זמן רב לאחר שהנסיבות שהולידו אותם מלכתחילה, ושרק הן יכלו להצדיקם, חלפו מן העולם. במצבה הנוכחי של אירופה, בעליו של אקר קרקע אחד מובטח בחזקתו לא פחות מבעליהם של 100,000 אקר. ואף על פי כן זכות הבכורה עודנה נשמרת, ומכיוון שמכל המוסדות היא המתאימה ביותר לקיים את גאוות ייחוס המשפחה, סביר שתתקיים עוד מאות שנים. מכל בחינה אחרת אין דבר המנוגד יותר לאינטרס האמיתי של משפחה מרובת ילדים מזכות שכדי להעשיר אחד מהם היא מדלדלת את כל השאר.

כבילות הנחלה הן תוצאה טבעית של חוק הבכורה. הן הונהגו כדי לשמר קו ירושה מסוים, שרעיונו עלה לראשונה מחוק הבכורה, וכדי למנוע מכל חלק של האחוזה המקורית לצאת מן הקו המיועד, בין במתנה, בין בצוואה ובין בהעברה בבעלות, ובין מחמת איוולתו של אחד הבעלים הבאים בזה אחר זה ובין מחמת פגעי הגורל שלו. הרומאים לא הכירו אותן כלל. לא ההחלפות (‎substitutions‎) שלהם ולא ה ‎fidei‎ ‎commissa‎ דומים בדבר לכבילות נחלה, אף שמשפטנים צרפתיים אחדים ראו לנכון להלביש את המוסד המודרני בלשונם ובלבושם של המוסדות העתיקים ההם.

כאשר אחוזות קרקע גדולות היו מעין נסיכויות, אפשר שכבילות הנחלה לא היו נטולות היגיון. בדומה למה שקרוי חוקי היסוד של מלוכות אחדות, הן מנעו לא אחת מביטחונם של אלפים להיות מופקר לגחמתו או לפזרנותו של אדם אחד. אבל במצבה הנוכחי של אירופה, שבו אחוזות קטנות כגדולות שואבות את ביטחונן מחוקי ארצן, אין דבר אבסורדי מהן. הן מושתתות על האבסורדית שבכל ההנחות: שאין לכל דור ודור של בני אדם זכות שווה על הארץ ועל כל אשר בה, ושיש לרסן ולהסדיר את קניינו של הדור החי לפי גחמתם של אנשים שמתו אולי לפני חמש מאות שנה. ואף על פי כן …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Discouragement of Agriculture in the ancient State of Europe after the Fall of the Roman Empire. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 299-307). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)