על החוב הציבורי: תרגום של הפרק השלישי בספר החמישי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על החוב הציבורי

במצב החברה הגולמי הקודם להתפשטות המסחר ולהתפתחות התעשייה, כאשר אותם מותרות יקרים, שרק המסחר והתעשייה מסוגלים להביא, אינם ידועים כלל, בעל הכנסה גדולה אינו יכול, כפי שהשתדלתי להראות בספר השלישי של חקירה זו, להוציא את הכנסתו או ליהנות ממנה בשום דרך אחרת מלבד פרנסתם של אנשים רבים כמעט ככל שהיא מסוגלת לפרנס. אפשר לומר שהכנסה גדולה מורכבת תמיד מן השליטה בכמות גדולה של צורכי החיים. במצב הדברים הגולמי ההוא משלמים אותה בדרך כלל בכמות גדולה של אותם צרכים, בחומרים של מזון פשוט ולבוש גס, בתבואה ובבקר, בצמר ובעורות גולמיים. כשלא המסחר ולא התעשייה מספקים דבר שתמורתו יוכל הבעלים להחליף את מרבית החומרים העודפים על צריכתו שלו, אין הוא יכול לעשות בעודף דבר, מלבד להאכיל ולהלביש אנשים רבים ככל שהעודף מסוגל להאכיל ולהלביש. הכנסת אורחים נטולת מותרות ונדיבות נטולת ראוותנות הן, במצב דברים זה, עיקר הוצאותיהם של העשירים והרמים. אך אלה, כפי שהשתדלתי להראות באותו ספר עצמו, הן הוצאות שאנשים אינם נוטים מאוד להרוס בהן את עצמם. אין אולי הנאה אנוכית קלת ערך כל כך, שהרדיפה אחריה לא הרסה לעתים אפילו אנשים נבונים. תשוקה לקרבות תרנגולים הרסה רבים. אבל המקרים, כמדומני, אינם רבים במיוחד של אנשים שנהרסו בשל הכנסת אורחים או נדיבות מסוג זה, אף שהכנסת האורחים של המותרות והנדיבות של הראוותנות הרסו רבים. בקרב אבותינו הפיאודליים, משך הזמן הארוך שבו נהגו האחוזות להישאר באותה משפחה מוכיח די הצורך את נטייתם הכללית של הבריות לחיות בגבול הכנסתם. אמנם הכנסת האורחים הכפרית, שבעלי הקרקע הגדולים נהגו בה תמיד, אינה נראית לנו כיום מתיישבת עם הסדר שאנו נוטים לראותו קשור בקשר בל יינתק לניהול משק נכון, ובכל זאת עלינו להודות שהיו חסכנים לפחות במידה זו, שלא נהגו להוציא את מלוא הכנסתם. חלק מן הצמר ומן העורות הגולמיים שלהם הייתה להם בדרך כלל הזדמנות למכור תמורת כסף. חלק מכסף זה הוציאו אולי בקניית מעט חפצי ההבל והמותרות שנסיבות התקופה יכלו לספק להם, אך חלק ממנו, כך נראה, נהגו לאגור. ואכן, לא יכלו לעשות בכסף שחסכו דבר זולת לאגור אותו. לעסוק במסחר היה מבזה לאציל, ולהלוות כסף בריבית, שנחשב באותה עת נשך ונאסר בחוק, היה מבזה עוד יותר. יתר על כן, באותן עתות של אלימות ואי סדר היה נוח להחזיק אוצר כסף בהישג יד, שאם יגורשו מביתם יהיה בידם דבר בעל ערך ידוע לשאתו עמם אל מקום מבטחים. אותה אלימות עצמה שעשתה את האגירה לנוחה עשתה לנוחה באותה מידה גם את הסתרת האוצר. שכיחותם של אוצרות שנמצאו ושבעליהם לא נודע מוכיחה די הצורך עד כמה רווחו באותם ימים גם האגירה וגם הסתרת האוצר. אוצר שנמצא נחשב אז ענף חשוב בהכנסתו של הריבון. כל האוצרות הנמצאים בממלכה כולה בקושי היו מהווים כיום ענף חשוב בהכנסתו של אציל פרטי בעל אחוזה טובה.

אותה נטייה עצמה, לחסוך ולאגור, שררה אצל הריבון לא פחות מאשר אצל נתיניו. אצל אומות שהמסחר והמלאכה מוכרים להן מעט, הריבון, כפי שכבר צוין בספר הרביעי, נתון במצב שמטה אותו באופן טבעי אל החסכנות הדרושה לצבירה. במצב זה אין ההוצאה, אפילו של ריבון, יכולה להיות מוכוונת בידי אותה יהירות המתענגת על הפאר הראוותני של חצר מלכות. בורות התקופה מספקת רק מעט מן התכשיטים שמהם עשוי פאר כזה. צבאות קבע אינם נחוצים אז, ולפיכך ההוצאה, אפילו של ריבון, כמו זו של כל אציל גדול אחר, אינה יכולה לשמש כמעט לדבר מלבד נדיבות כלפי חוכריו והכנסת אורחים כלפי בני לווייתו. אך נדיבות והכנסת אורחים מובילות לבזבזנות לעתים נדירות בלבד, בעוד שהיהירות מובילה אליה כמעט תמיד. לפיכך, כפי שכבר צוין, לכל שליטיה הקדומים של אירופה היו אוצרות. על כל ראש שבט טטרי בימינו אומרים שיש לו אוצר.

בארץ מסחרית, השופעת מותרות יקרים מכל סוג, מוציא הריבון, בדומה לכמעט כל בעלי הנכסים הגדולים שבממלכתו, חלק גדול מהכנסתו על קניית אותם מותרות. ארצו שלו והארצות השכנות מספקות לו בשפע את כל התכשיטים היקרים המרכיבים את הראווה המפוארת, אך חסרת החשיבות, של חצר מלוכה. למען ראווה נחותה יותר מאותו סוג ממש משחררים אציליו את בני לווייתם, הופכים את חוכריהם לעצמאים, ונעשים בהדרגה חסרי חשיבות בעצמם, כמו מרבית הבורגנים האמידים שבממלכתו. אותן תשוקות קלות דעת המשפיעות על התנהגותם משפיעות גם על התנהגותו. כיצד אפשר להניח שדווקא הוא יהיה האיש העשיר היחיד בממלכתו שאינו חש בהנאות מסוג זה? אם אין הוא מוציא על הנאות אלה, מה שסביר מאוד שיעשה, חלק כה גדול מהכנסתו עד כדי החלשה ניכרת של כוח ההגנה של המדינה, אין לצפות ממנו שיימנע מלהוציא עליהן את כל אותו חלק מהכנסתו העודף על הדרוש לקיום כוח ההגנה הזה. הוצאותיו הרגילות משתוות להכנסתו הרגילה, ומה טוב אם אינן עולות עליה לעתים קרובות. אין עוד לצפות לצבירת אוצר, וכאשר נסיבות יוצאות דופן מחייבות הוצאות יוצאות דופן, מוכרח הוא לפנות לנתיניו בבקשת סיוע יוצא דופן. מלך פרוסיה הנוכחי וקודמו הם הנסיכים הגדולים היחידים באירופה שמאז מותו של הנרי הרביעי מלך צרפת, בשנת 1610, מניחים כי צברו אוצר של ממש. החסכנות המובילה לצבירה נעשתה נדירה כמעט באותה מידה בממשלים רפובליקניים ובממשלים מלוכניים. הרפובליקות האיטלקיות והפרובינציות המאוחדות של ארצות השפלה שרויות כולן בחובות. הקנטון ברן הוא הרפובליקה היחידה באירופה שצברה אוצר של ממש. שאר הרפובליקות השווייצריות לא צברו. הטעם לראווה מסוג כלשהו, ולכל הפחות למבנים מפוארים …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of Public Debts. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 707-740). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)