על העיקרון של השיטה המסחרית או השיטה המרקנטילית: תרגום של הפרק הראשון בספר הרביעי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על העיקרון של השיטה המסחרית או השיטה המרקנטילית

התפיסה שהעושר מתבטא בכסף, או בזהב ובכסף, היא תפיסה רווחת הצומחת באופן טבעי מן התפקיד הכפול של הכסף: הוא גם מכשיר המסחר וגם מידת הערך. מכיוון שהוא מכשיר המסחר, כשיש בידינו כסף אנו יכולים להשיג כל דבר אחר שאנו זקוקים לו ביתר קלות מאשר באמצעות כל סחורה אחרת. העניין הגדול, כך אנו מגלים תמיד, הוא להשיג כסף. משהושג, שוב אין קושי לבצע כל רכישה נוספת. ומכיוון שהוא מידת הערך, אנו אומדים את ערכן של כל שאר הסחורות לפי כמות הכסף שתמורתה יוחלפו. על אדם עשיר אנו אומרים שהוא שווה הרבה, ועל אדם עני שהוא שווה מעט מאוד כסף. על אדם חסכן, או על מי שלהוט להתעשר, אומרים שהוא אוהב כסף; ועל אדם מפוזר, נדיב או בזבזן אומרים שהוא אדיש כלפיו. להתעשר פירושו להשיג כסף; ובקיצור, בלשון היומיום נחשבים עושר וכסף לנרדפים מכל בחינה שהיא.

ארץ עשירה, בדומה לאדם עשיר, נתפסת כארץ שהכסף מצוי בה בשפע; וצבירת זהב וכסף בארץ כלשהי נחשבת לדרך הקצרה ביותר להעשיר אותה. במשך זמן מה לאחר גילוי אמריקה הייתה שאלתם הראשונה של הספרדים, בהגיעם אל חוף לא מוכר, אם אפשר למצוא בסביבה זהב או כסף. לפי המידע שקיבלו שפטו אם כדאי להקים שם יישוב, או אם הארץ ראויה לכיבוש. פלאנו קרפיני (‎Plano‎ ‎Carpino‎), נזיר ששוגר כשליח מטעם מלך צרפת אל אחד מבניו של ג'ינגיס חאן המפורסם, מספר שהטטרים נהגו לשאול אותו תכופות אם יש במלכות צרפת שפע של כבשים ובקר. לשאלתם הייתה אותה מטרה ממש כמו לשאלת הספרדים. הם ביקשו לדעת אם הארץ עשירה דיה כדי שיהיה כדאי לכבוש אותה. אצל הטטרים, כמו אצל כל שאר עמי הרועים, שאינם יודעים בדרך כלל את השימוש בכסף, הבקר הוא מכשיר המסחר ומידת הערך. העושר, אפוא, התבטא בעיניהם בבקר, כשם שבעיני הספרדים התבטא בזהב ובכסף. מבין שתי התפיסות, אולי דווקא זו של הטטרים הייתה הקרובה יותר לאמת.

מר לוק מציין הבחנה בין כסף לבין שאר המיטלטלין. כל שאר המיטלטלין, כך הוא אומר, מתכלים מטבעם עד כדי כך שאין לסמוך הרבה על עושר המורכב מהם; ואומה שהם מצויים אצלה בשפע בשנה אחת עלולה לסבול מהם מחסור חמור בשנה שלאחריה, בלי שייצאה מהם דבר, אלא מעצם הבלאי והבזבוז שלה עצמה. הכסף, לעומת זאת, הוא ידיד יציב: אמנם הוא נודד מיד ליד, אך אם אפשר למנוע ממנו לצאת מן הארץ, אין הוא נוטה במיוחד להתבזבז ולהתכלות. הזהב והכסף הם אפוא, לדעתו, החלק המוצק והממשי ביותר של העושר המיטלטל של אומה; ומשום כך, כך הוא סבור, ריבוין של המתכות האלה צריך להיות המטרה הגדולה של הכלכלה המדינית שלה.

אחרים מודים שאילו יכלה אומה להיות מנותקת מכל העולם, לא היה זה משנה כלל כמה כסף מתהלך בה, מעט או הרבה. הסחורות המתכלות שהכסף הזה שימש למחזורן היו מוחלפות פשוט במספר גדול יותר או קטן יותר של פיסות מטבע; אך העושר או העוני הממשיים של הארץ, כך הם מסכימים, היו תלויים כולם בשפע או במחסור של אותן סחורות מתכלות. אלא שאחרת הוא הדבר, כך הם סבורים, בארצות המקיימות קשרים עם אומות זרות ונאלצות לנהל מלחמות מעבר לים ולהחזיק ציים וצבאות בארצות רחוקות. את זאת, כך הם אומרים, אי אפשר לעשות אלא בשליחת כסף אל מחוץ לגבולות כדי לשלם להם; ואומה אינה יכולה לשלוח כסף רב לחוץ לארץ אלא אם יש בידה הרבה בבית. לפיכך על כל אומה כזאת להשתדל, בימי שלום, לצבור זהב וכסף, כדי שיהיה לה במה לנהל מלחמות חוץ כשהצורך יידרש.

בעקבות התפיסות הרווחות האלה בחנו כל אומות אירופה, אף כי בלא תועלת רבה, כל אמצעי אפשרי לצבירת זהב וכסף בארצותיהן. ספרד ופורטוגל, הבעלים של המכרות העיקריים המספקים לאירופה את המתכות האלה, אסרו על ייצואן בעונשים החמורים ביותר, או הטילו עליו היטל ניכר. נראה שאיסור דומה היה בעבר חלק ממדיניותן של רוב אומות אירופה האחרות. אפשר למצוא אותו אפילו במקום שבו היינו מצפים לכך פחות מכול, בכמה חוקים סקוטיים ישנים של הפרלמנט, האוסרים בעונשים כבדים להוציא זהב או כסף מן הממלכה. מדיניות דומה נהגה בעבר גם בצרפת וגם באנגליה.

כשהארצות האלה נעשו מסחריות, מצאו הסוחרים שהאיסור הזה מכביד עליהם עד מאוד במקרים רבים. לא אחת יכלו לקנות בזהב ובכסף, ביתר יתרון מאשר בכל סחורה אחרת, את הסחורות הזרות שרצו בהן, בין כדי לייבא אותן לארצם ובין כדי להוביל אותן לארץ זרה אחרת. על כן מחו נגד האיסור הזה כמזיק למסחר.

ראשית טענו שייצוא זהב וכסף לשם רכישת סחורות זרות אינו מקטין תמיד את כמות המתכות האלה בממלכה; ההפך הוא הנכון, לא אחת הוא עשוי להגדיל אותה. שהרי אם צריכת הסחורות הזרות בארץ אינה גדלה בעקבות זאת, אפשר לייצא את הסחורות האלה מחדש לארצות זרות, ובהימכרן שם ברווח גדול הן עשויות להחזיר אוצר רב הרבה יותר ממה שנשלח מלכתחילה כדי לקנותן. מר מאן (‎Mun‎) משווה את פעולת הסחר הזה עם חוץ לארץ לעונת הזריעה ולקציר בחקלאות. "אם נביט", כך הוא כותב, "רק במעשיו של האיכר בעונת הזריעה, בשעה שהוא משליך אל האדמה תבואה טובה ומרובה, נחשוב אותו למשוגע ולא לאיכר. אך כשנתבונן בעמלו בקציר, שהוא תכלית מאמציו, נגלה את הערך ואת הריבוי הנדיב שבמעשיו."

שנית טענו שהאיסור הזה אינו יכול למנוע את ייצוא הזהב והכסף, שכן בשל נפחם הקטן ביחס לערכם קל להבריח אותם …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Principle of the commercial, or mercantile System. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 329-346). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)