על פרמיות הייצוא: תרגום של הפרק החמישי בספר הרביעי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על פרמיות הייצוא

בבריטניה הגדולה מרבים לבקש פרמיות ייצוא, ולעתים אף מעניקים אותן, לתוצרתם של ענפים מסוימים בתעשייה המקומית. בעזרתן, כך נטען, יוכלו הסוחרים ובעלי המלאכה שלנו למכור את סחורותיהם בזול כמתחריהם בשוק הזר או בזול מהם. כך, אומרים, תיוצא כמות גדולה יותר, ומאזן הסחר ייטה בעקבות זאת יותר לטובת ארצנו. איננו יכולים להעניק לפועלינו מונופול בשוק הזר, כפי שעשינו בשוק המקומי. איננו יכולים לכפות על זרים לקנות את סחורותיהם, כפי שכפינו זאת על בני ארצנו. לפיכך סברו שהתחבולה הטובה ביותר אחרי זו היא לשלם להם בעד הקנייה. בדרך זו מבקשת השיטה המרקנטילית להעשיר את הארץ כולה ולהכניס כסף לכיסו של כל אחד מאיתנו, באמצעות מאזן הסחר.

מקובל שיש להעניק פרמיות ייצוא רק לאותם ענפי סחר שאי אפשר לנהלם בלעדיהן. אלא שכל ענף סחר שבו יכול הסוחר למכור את סחורותיו במחיר המחזיר לו, יחד עם רווחי ההון הרגילים, את מלוא ההון שהושקע בהכנתן ובשליחתן אל השוק, יכול להתנהל בלא פרמיה. ענף כזה נמצא כמובן באותה רמה ממש עם כל שאר ענפי הסחר המתנהלים בלא פרמיות, ולכן אינו זקוק לה יותר מהם. רק אותם ענפי סחר זקוקים לפרמיות, שבהם נאלץ הסוחר למכור את סחורותיו במחיר שאינו מחזיר לו את הונו יחד עם הרווח הרגיל, או שבהם הוא נאלץ למכור אותן בפחות ממה שעלה לו באמת לשלוח אותן אל השוק. הפרמיה ניתנת כדי לכסות הפסד זה ולעודד אותו להמשיך בסחר, ואולי אף לפתוח בו: סחר שהוצאתו גדולה לכאורה מתשואותיו, שכל פעולה בו מכלה חלק מן ההון המושקע בה, וטיבו כזה שאילו דמו לו כל ענפי הסחר האחרים, לא היה נשאר בארץ הון כלל בתוך זמן קצר.

ראוי לשים לב שענפי הסחר המתנהלים בעזרת פרמיות הם היחידים שאפשר לנהלם בין שתי אומות במשך זמן ניכר באופן שאחת מהן תפסיד תמיד ובקביעות, כלומר תמכור את סחורותיה בפחות ממה שעלה באמת לשלוח אותן אל השוק. אך אילו לא הייתה הפרמיה מחזירה לסוחר את מה שהיה מפסיד אחרת על מחיר סחורותיו, טובתו שלו הייתה מחייבת אותו במהרה להשקיע את הונו בדרך אחרת, או למצוא ענף סחר שבו מחיר הסחורות יחזיר לו, יחד עם הרווח הרגיל, את ההון שהושקע בשליחתן אל השוק. תוצאתן של הפרמיות, ככל שאר תחבולותיה של השיטה המרקנטילית, אינה יכולה להיות אלא הסטת סחרה של ארץ אל אפיק פחות מועיל בהרבה מזה שבו היה זורם מעצמו באופן טבעי.

מחברן הנבון ורב הידע של "מסות על סחר התבואה" הראה בבירור רב שמאז הונהגה לראשונה הפרמיה על ייצוא התבואה, עלה מחירה של התבואה המיוצאת, בהערכה מתונה למדי, על מחירה של התבואה המיובאת, בהערכה גבוהה מאוד, בסכום גדול בהרבה מסך כל הפרמיות ששולמו באותה תקופה. לדעתו זו הוכחה ברורה, לפי עקרונותיה האמיתיים של השיטה המרקנטילית, שסחר התבואה הכפוי הזה מיטיב עם האומה, שהרי ערך הייצוא עולה על ערך הייבוא בסכום גדול בהרבה מכלל ההוצאה החריגה שהוציא הציבור כדי להביא לייצוא הזה. הוא אינו נותן דעתו על כך שההוצאה החריגה הזאת, כלומר הפרמיה, היא החלק הקטן ביותר של ההוצאה שייצוא התבואה עולה לחברה באמת. יש להביא בחשבון גם את ההון שהשקיע החוכר בגידולה. אלא אם כן מחיר התבואה, בהימכרה בשווקים הזרים, מחזיר לא רק את הפרמיה אלא גם את ההון הזה יחד עם רווחי ההון הרגילים, מפסידה החברה את ההפרש, כלומר מלאי ההון הלאומי מצטמצם בשיעור הזה. אך עצם הטעם שבגללו נחשבה הענקת הפרמיה להכרחית הוא ההנחה שאין המחיר מספיק לכך.

נאמר שמחיר התבואה הממוצע ירד במידה ניכרת מאז הונהגה הפרמיה. כבר ניסיתי להראות שמחיר התבואה הממוצע החל לרדת במקצת לקראת סוף המאה הקודמת, והוסיף לרדת במשך שישים וארבע שנותיה הראשונות של המאה הנוכחית. אלא שאירוע זה, בהנחה שהוא אמיתי, וכך אני מאמין, ודאי התרחש חרף הפרמיה, ולא ייתכן כלל שהתרחש בעקבותיה. הוא התרחש בצרפת כמו באנגליה, אף שבצרפת לא זו בלבד שלא הייתה פרמיה, אלא שעד 1764 היה ייצוא התבואה נתון לאיסור כללי. לפיכך מסתבר שהירידה ההדרגתית הזאת במחירו הממוצע של הדגן אינה נובעת בסופו של דבר לא מן ההסדר האחד ולא מן האחר, אלא מאותה עלייה הדרגתית ובלתי מורגשת בערכו הריאלי של הכסף, שבספר הראשון של חיבור זה ניסיתי להראות שהתחוללה בשוק הכללי של אירופה במהלך המאה הנוכחית. נראה שאין שום אפשרות שהפרמיה תרמה אי פעם להורדת מחירו של הדגן.

כבר הערנו שבשנות שפע הפרמיה, בגרמה לייצוא חריג, מחזיקה בהכרח את מחיר התבואה בשוק המקומי מעל למחיר שאליו היה יורד באופן טבעי. זו הייתה מטרתו המוצהרת של המוסד הזה. בשנות מחסור, אף שהפרמיה מושעית לא אחת, הייצוא הגדול שהיא גורמת בשנות שפע ודאי מונע פעמים רבות, במידה זו או אחרת, מן השפע של שנה אחת להקל על המחסור של שנה אחרת. לפיכך, הן בשנות שפע והן בשנות מחסור, נוטה הפרמיה בהכרח להעלות את מחירה הכספי של התבואה מעט מעל למה שהיה בשוק המקומי אלמלא כן.

כמדומני, שום אדם נבון לא יחלוק על כך שבמצב העיבוד הקיים חייבת הפרמיה לפעול בכיוון זה. אלא שרבים סברו שהיא נוטה לעודד את עיבוד האדמה, ובשתי דרכים שונות. ראשית, בפתחה שוק זר רחב יותר לתבואתו של החוכר, היא נוטה לדעתם להגדיל את הביקוש לסחורה זו ובעקבותיו את ייצורה. שנית, בהבטיחה לו מחיר טוב יותר משהיה יכול לצפות לו במצב העיבוד הקיים, היא נוטה לדעתם …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of Bounties. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 390-419). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)