קול אחד לכל אחד – מפלגות ובחירות – סיכום יחידה 7 בקורס החברה הערבית בישראל

יחידה 7: קול אחד לכל אחד – מפלגות ובחירות

תוכן עניינים

חלק א: המפלגות 3
7.1 על המפלגות במגזר הערבי 3
7.2 רשימות המיעוטים (1949-1977) 4
7.3 המפלגות הציוניות 4
מפא"י, המערך ומפלגת העבודה 4
מפ"ם ומרצ 5
מפלגות ציוניות אחרות 5
7.4 המפלגות הקומוניסטיות 5
הפק"פ והליגה לשחרור לאומי 5
מק"י (1948-1965) 6
רק"ח וחד"ש 6
מק"י/חד"ש מאז 1990 7
7.5 המחנה הלאומי הערבי (פלסטיני) 7
החזית הערבית ו"אל-ארד" 7
בני הכפר (אבנא אל-בלד) 7
הרשימה המתקדמת לשלום (רמ"ל) 8
הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד) 8
המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע) 9
7.6 התנועה האסלאמית 9
חלק ב: הבחירות לכנסת 10
7.7 השתתפות בבחירות 10
7.8 דפוסי הצבעה 11
גורמים דתיים ועדתיים 11
גורמים גיאוגרפיים 11
גורמים שבטיים, חמולתיים ואישיים 12
חלק ג: מפלגות ובחירות בשלטון המקומי 12

יחידה זו, פרי עטו של בנימין נויברגר, בוחנת את ההשתתפות הפוליטית של האזרחים הערבים בישראל דרך שלושה צירים: מפת המפלגות הפועלות במגזר הערבי, שיעורי ההשתתפות ודפוסי ההצבעה בבחירות לכנסת, והפוליטיקה בשלטון המקומי. המפה המפלגתית כוללת ארבעה זרמים עיקריים: המפלגות הציוניות, המפלגות הקומוניסטיות, המחנה הלאומי הערבי (הפלסטיני) והתנועה האסלאמית, לצד רשימות המיעוטים הוותיקות שהיו קשורות למפא"י. היחידה עומדת על מאפייני כל זרם, על יחסי הממסדיות והלגיטימיות, ועל הגורמים הדתיים, הגיאוגרפיים והחמולתיים המעצבים את התנהגות הבוחר הערבי.

חלק א: המפלגות

7.1 על המפלגות במגזר הערבי
בפרק הפתיחה מציג נויברגר מסגרת מושגית למיון המפלגות במגזר הערבי, בהתבסס על ההבחנה הקלאסית של מוריס דוברז'ה בין מיון אידיאולוגי (מפלגות ליברליות מול שמרניות, חילוניות מול דתיות, סוציאליסטיות מול קפיטליסטיות) לבין מיון סוציולוגי (מפלגות מעמד, אזוריות ואתניות). המחבר טוען כי בישראל השסעים האידיאולוגיים הם גם סוציולוגיים, ורוב המפלגות הן מפלגות אתנו-תרבותיות: כמעט כולן הן במהותן יהודיות או ערביות, ורק מק"י מגדירה את עצמה כ"אינטרנציונליסטית", אף שסוציולוגית היא ערבית לכל דבר. המפלגות הערביות עוסקות כמעט אך ורק בסוגיה הערבית-פלסטינית החיצונית (נסיגה מכל השטחים כולל ירושלים, כינון מדינה פלסטינית, פתרון בעיית הפליטים) והפנימית (הכרה כמיעוט לאומי, שוויון מלא, הפסקת הפקעת קרקעות ואפליה מתקנת).
נויברגר מדגיש שבניגוד למגזר היהודי, שבו הייתה המשכיות מתקופת היישוב, במגזר הערבי חל שבר עמוק: המפלגות הלאומיות-ערביות מתקופת המנדט התפוררו במלחמת העצמאות, ומעטים ממנהיגי היישוב הערבי נשארו בישראל, ובהם בלטו הקומוניסטים. הפרק מציע שורה של אבחנות למיון המפלגות: בין מפלגות ותיקות לבין רשימות נכבדים ארעיות; בין מפלגות קבועות (מק"י, מפא"י) לבין עונתיות; בין מפלגות ממסדיות, המקבלות את עקרונות המדינה, לבין אנטי-ממסדיות (הקומוניסטיות והלאומיות-ערביות), שלא צורפו לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון עד סוף שנות התשעים; ובין מפלגות לגיטימיות ללא-לגיטימיות בעיני חלק מהציבור היהודי.
את בסיס התמיכה של המפלגות ממקם המחבר על רצף שבין רשימות שבחרו רק ערבים (רשימות המיעוטים, מד"ע, רע"מ, בל"ד) לבין מפלגות מעורבות (רק"ח/חד"ש, ובעבר רמ"ל). עוד מבחין המחבר בין מפלגות אידיאולוגיות לבין מפלגות "פטרונג'", המתמקדות בחלוקת טובות הנאה אישיות (מלגות, רישיונות, איחוד משפחות) וקיבוציות (חשמל, מים, כבישים, מרפאות); רשימות המיעוטים, מפא"י והליכוד נתפסו כמפלגות פטרונג' מובהקות. לבסוף נדונה שאלת ה"רלוונטיות": מק"י ורק"ח לא נחשבו רלוונטיות עד 1981, אך בעידן הדו-גושיות הפכו המפלגות הערביות למכריעות בבחירת הנשיאים הרצוג וויצמן, בהקמת ממשלות רבין ופרס באמצעות "הגוש החוסם" ובאישור הסכמי אוסלו.

סיכום פרק 7 מתוך הספר:

נויברגר, ב., אהרוני, ר. וכבהא, מ. (2010). קול אחד לכל אחד – מפלגות ובחירות. בתוך: החברה הערבית בישראל – כרך ג, מפלגות ובחירות, מנהיגות, תקשורת (עמ' 13-99). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.