רשתות חברתיות כגופים דו-מהותיים בדין הישראלי

תוכן העניינים

מבוא 1
הדוקטרינה ומבחני הסיווג 2
כוחן של הרשתות החברתיות על הביטוי הציבורי 3
הפסיקה בעניין פייסבוק 4
עניין לן 4
עניין זוהר ועניין בן גביר 5
התמונה המצטברת 6
חובות ציבוריות בכלים של המשפט הפרטי 7
ההשלכות של הסיווג 9
דיון ומסקנות 10
רשימת מקורות 11
חקיקה 11
פסיקה 11
ספרות 12
מקורות לועזיים 12

מבוא

פייסבוק סגרה ב-16 בינואר 2015 את העמוד "סטטוסים מצייצים", שלפי מפעיליו היו לו אז יותר מ-700 אלף עוקבים. הסגירה באה יומיים אחרי כתבה שחשפה כי מפעילי העמוד גבו תשלום על קידום פוסטים, בניגוד לתנאי השימוש, והיא נעשתה באופן חד-צדדי, בלי התראה ובלי שניתנה למפעילים הזדמנות לתקן את ההפרה. מפעילי העמוד טענו בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי פייסבוק היא "גוף דו-מהותי" ולכן חלות עליה חובות של המשפט הציבורי. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי "אין די בגודלה, בהשפעתה ובעושרה של פייסבוק" כדי להטיל עליה חובות משפטיות מוגברות. עם זאת, הוא הורה להחזיר את העמוד לפעילות, מפני שהסגירה המיידית לא הייתה מידתית ולא התחשבה בפער העצום בכוחות בין הצדדים.

התוצאה הזאת חזרה גם בפרשות שבאו אחריה. בתי המשפט דחו את הניסיון לסווג את פייסבוק כגוף דו-מהותי, ובכל זאת השתמשו במונחים שמקורם במשפט הציבורי: מידתיות, שוויון, הפעלת שיקול דעת והתראה לפני סנקציה. בספרות המשפטית נטען שהרשתות החברתיות הפכו לזירות שבהן מעוצבות ומוקצות זכויות האדם של המשתמשים, ושהדבר מצדיק להחיל עליהן חובות מן המשפט הציבורי. מנגד, דוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה ואיגוד האינטרנט הישראלי קבע כי טענות כאלה נדחו בפסיקה, והציע לטפל בבעיה בכלים של המשפט הפרטי ושל הרגולציה הצרכנית. כך נוצר פער בין התווית לבין התוכן. השאלה אם רשת חברתית היא גוף דו-מהותי נשארה פתוחה, אבל ייתכן שחלק מן החובות שהסיווג נועד להטיל כבר מוטלות בפועל בדרך אחרת.

מטרת העבודה היא לברר באיזו מידה הדין הישראלי מטיל על רשת חברתית גדולה חובות הדומות לחובותיו של גוף ציבורי, ובאיזו דרך. שאלת המחקר היא: האם רשת חברתית גדולה, כמו פייסבוק, עומדת במבחנים שקבעה הפסיקה לגוף דו-מהותי, ואם לא, האם הדין הפרטי, ובכלל זה דיני החוזים האחידים, עקרון תום הלב והדרישה למידתיות באכיפת תנאי השימוש, כבר מטיל עליה בפועל חובות דומות? כדי לענות על השאלה, העבודה מנתחת את מבחני הסיווג שבפסיקה, את פסקי הדין שעסקו בפייסבוק בישראל ואת הספרות שדנה בהם, ומעמידה אותם מול שני הסדרים זרים שהגיעו לתוצאות דומות בדרכים שונות. העבודה עוסקת ביחסים בין הרשת לבין המשתמש שתוכנו הוסר או שחשבונו הוגבל, ואינה דנה באחריות הרשת כלפי מי שנפגע מתוכן של משתמש אחר.

העבודה בנויה כך שכל פרק מוסיף חוליה לתשובה. הפרק הראשון מציג את דוקטרינת הגופים הדו-מהותיים ואת מבחני הסיווג שלה, כי בלעדיהם אי אפשר להעריך את הטענות על פייסבוק. הפרק השני מתאר את הכוח שיש לרשתות החברתיות על הביטוי הציבורי, שהוא הבסיס העובדתי לטענת הסיווג. הפרק השלישי בוחן כיצד בתי המשפט בישראל הכריעו בטענה. הפרק הרביעי בוחן מה השיגו המשתמשים דרך המשפט הפרטי, והפרק החמישי שואל מה משנה הסיווג עצמו ומה המחיר שלו. הדיון שבסוף העבודה עונה על שאלת המחקר ומצביע על הפערים שנותרו.