תיאוריית הקשר – סיכום פרק 4 מספר הקורס: זיכרון, טראומה ופנטזיה בקולנוע האמריקני

פרק רביעי: תיאוריית הקשר

תוכן עניינים

4.1 מבוא 2
4.1.1 רקע היסטורי 2
4.1.2 תיאור הסרט "ג'יי אף קיי – תיק פתוח" ויציאתו לאקרנים 2
4.1.3 המחלוקות סביב הסרט 3
4.2 סרט קלאסי או פוסט-מודרני? 4
4.2.1 "ג'יי אף קיי – תיק פתוח" כסרט קלאסי 4
4.2.2 פוסט-מודרניזם בסרט 5
4.3 אמת, מדיום וזיכרון בסרט 6
4.4 פנטזיה והאמת של הטראומה 7
4.4.1 הטראומות בעלילת הסרט 7
4.4.2 טראומת הגרעין בסרט 8
4.4.3 עוד על טראומת כור ההיתוך 8
4.4.4 פנטזיה וטראומה בסרט 9

4.1 מבוא

4.1.1 רקע היסטורי

ב-1961 הושבע ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיא ארצות הברית. קנדי, נציג המפלגה הדמוקרטית, גבר בניצחון דחוק על יריבו הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון, והיה הקתולי הראשון שכיהן בתפקיד והאדם הצעיר ביותר שנבחר אליו. ממשלו סימל בעיני רבים נעורים, אידאליזם ואופטימיות, בין היתר בזכות הכריזמה שלו ושל אשתו ג'קלין. בתחום הפנים פעל קנדי לקידום שוויון לשחורים ולמלחמה בעוני, אך נתקל בקונגרס שמרני שעיכב חלק ממאמציו. בתחום החוץ התחייב להילחם בהתפשטות הקומוניזם, תבע את פינוי הטילים הסובייטיים מקובה והגיע להסכם עם ברית המועצות על הגבלת ניסויים גרעיניים. הוא שלח יועצים ומאמנים אמריקנים לדרום וייטנאם והעמיק את המעורבות שעתידה הייתה להפוך למלחמת וייטנאם. ב-22 בנובמבר 1963, בזמן נסיעה בדאלאס שבטקסס, נורה קנדי ומת. לי הרווי אוסוולד נעצר כחשוד ברצח ונורה למוות יומיים לאחר מכן על ידי ג'ק רובי. ועדה בראשות השופט העליון ארל וורן קבעה ב-1964 שאוסוולד היה הרוצח ושפעל לבדו, אולם רבים סברו שהוועדה פעלה ברשלנות, שאוסוולד לא היה הרוצח היחיד ושהוא פעל במסגרת קנוניה רחבה יותר.

4.1.2 תיאור הסרט "ג'יי אף קיי – תיק פתוח" ויציאתו לאקרנים
בדצמבר 1991 יצא לאקרנים ג'יי אף קיי – תיק פתוח בהפצת חברת טיים-וורנר, ענקית תקשורת שזה עתה התמזגה. הסרט עוסק בג'ים גאריסון (קווין קוסטנר), תובע מחוזי מניו אורלינס שאינו מקבל את ממצאי ועדת וורן. גאריסון חוקר את פרשת הרצח ומגיע למסקנה שאוסוולד לא פעל לבדו, ושהרצח תוכנן ובוצע על ידי קבוצה גדולה שרצתה לסלק את קנדי ולמנות במקומו את סגנו לינדון ג'ונסון, כדי לשרת את האינטרסים של הקומפלקס התעשייתי-צבאי. על פי הסרט, בין החשודים אפשר למצוא אנשי תעשייה, צבא, ממשל, מודיעין, משטרה, תקשורת, הימין הקיצוני והפשע המאורגן. הסרט אינו חושף את מלוא זהות השותפים אלא מדגיש את הסיבות לרצח: הרוצחים רצו להבטיח שקנדי לא יוציא את הכוחות האמריקנים מווייטנאם, שכן המשך המלחמה פירושו רווחים לתעשייה הביטחונית. גאריסון מעמיד לדין איש עסקים מקומי בשם קליי שואו, ובסיום המשפט חבר המושבעים אינו מרשיע אותו.
עם זאת אין מדובר בתבוסה מוחלטת. בשלב מוקדם מסביר גאריסון שהמשפט הוא רק אמצעי, ושלמאבק שתי חזיתות: בית המשפט של החוק ובית המשפט של דעת הקהל. בבית המשפט של החוק סיכוייו קלושים, אך בדעת הקהל, גם אם יעברו 25-30 שנה עד שהאמת תצא לאור, הוא עושה את הצעד הראשון. גם לאחר שהוא מובס במשפט מתחייב גאריסון להמשיך להיאבק. הכותרות בסיום מתארות את הצלחותיו העתידיות, מכריזות שהעבר הוא הקדמה ומקדישות את הסרט לצעירים הממשיכים בחיפוש אחר האמת. כך נותרת עמימות לגבי השאלה אם גאריסון ניצח או הובס, עמימות שהיא רק חלק מחוסר הבהירות שהסרט מעורר.
הבמאי והשותף לתסריט הוא אוליבר סטון, שנחשב באותן שנים לבמאי יוצא דופן בהוליווד בשל עמדתו הפוליטית השמאלנית המפורשת. סטון זכה לפני כן פעמיים בפרס האוסקר, על הסרט פלאטון ועל הסרט נולד בארבעה ביולי. הסרט נתפס כאמיץ מבחינה פוליטית וסגנונית, בלט באורכו הרב, בתנועות המצלמה, בערבוב חומרי הגלם ובעריכה המהירה שנתפסה כחדשנית ומושפעת מקצב הווידיאו קליפים של ערוץ MTV. הוא היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר וזכה בשניים, על צילום ועריכה. הסרט עורר מחדש את השאלות סביב פרשת הרצח ואף הוביל את הקונגרס להחליט על פרסום המסמכים החשאיים בנושא, הישג נדיר בתולדות הקולנוע.

סיכום פרק 4 מתוך הספר:

אלססר, ת. וחגין, ב. (2012). תיאוריית הקשר. בתוך: זיכרון, טראומה ופנטזיה בקולנוע האמריקני (177-210). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.