האם שיטות חקירת החשודים של השב"כ מתיישבות עם עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית?

האם שיטות חקירת החשודים של השב"כ מתיישבות עם עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית?

תוכן עניינים

מבוא 3
הדמוקרטיה הישראלית 4
מהי דמוקרטיה 4
אפיונה של ישראל כדמוקרטיה 5
ארגוני זכויות האדם בישראל 7
קדושת הביטחון במדינת ישראל 8
ועדת לנדוי (1987) 9
מסקנות הועדה 9
פסיקת בג״ץ לאחר וועדת לנדוי 10
אכיפת חקיקת בג״צ 11
פרשת נאספו (1980) 12
פסיקות בג״ץ 12
עתירות של ארגוני זכויות האדם 12
חקירות שב"כ 13
סיכום 13
ביבליוגרפיה 15

מבוא

כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 הציב לפני כוחות הביטחון הישראליים אתגרים חדשים. מאותה העת התמודדה ישראל עם התנגדות פוליטית פלסטינית מוגברת, שלעיתים כללה גם התנגדות חמושה והתגבשה לכדי איומים חדשים על ביטחון האזרחים. מציאות זו הציבה אתגרים חדשים גם לשב"כ. עד 1967 התמקדה פעילותו של הארגון במניעת ריגול וחתרנות פוליטית פנימית מצד אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד. כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה במלחמת ששת הימים הביא לשינוי מהותי באופי פעולותיו. מאותו רגע החל השב"כ לרכז את מאמציו בסיכול פעילות חבלנית עוינת המגיעה מהשטחים הכבושים ופיקוח על תנועות פוליטיות פלסטיניות. בראשית שנות השבעים הוציאו לפועל ארגונים פלסטיניים פעולות טרור רבות בתחומי מדינת ישראל ומחוצה לה כמו הטבח בנמל בן-גוריון, טבח הספורטאים במינכן, וכן חטיפות של מטוסי נוסעים- סבנה ואנטבה. כמו כן, גם בזירה המקומית התרחשו פעולות טרור פלסטיני עם חדירת מחבלים מדרום לבנון: אפשר למנות את הטבח באוטובוס התלמידים באביבים בשנת 1970, הטבח במעלות בשנת 1974, הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 ועוד. אלו היו השנים, לפי מקורות בשב"כ, בהן עלה הצורך להפעיל שיטות חקירה מיוחדות. שיטות חקירה אלו בשב״כ נועדו לשמור על בטחון ולהתמודדות עם נגע הטרור . עד אמצע שנות השמונים פעל השב״כ בדיסקרטיות, והשימוש בעינויים לא זכה לתשומת לב רבה. לאחר פרשת קו 300 (1984) ופרשת נאפסו (1980), נחשף בפני הציבור השימוש של השב״כ בעינויים ושיטות חקירה פסיכולוגיות כלפי נחקרים פלסטינים.
בנוסף, נחשפו עדויות השקר שמסרו אנשי השב"כ בבתי המשפט האזרחיים והצבאיים באשר לשימוש בכוח פיזי ועינויים. בהמשך נתבררה האמת והממשלה מינתה ועדת חקירה לפעילות השב"כ.
לניהול הוועדה מונה שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. הוועדה קבעה מגבלות לשיטות החקירה של השב״כ, אך גם פתחה צוהר לחוקרי השב״כ להמשיך ולפעול כראות עיניו. לאור חשיפת החקירות והעינויים שמנהל השב״כ כנגד מחבלים, החלו ארגוני זכויות אדם לפעול ולעתור נגד התנהלות החקירה בשב״כ.
בית המשפט נדרש לעמוד בפני סוגיה לא פשוטה. מחד, במדינה דמוקרטית, זכויות האדם והאזרח הן אינטרסים מוגנים, וכל אדם באשר הוא זכאי לזכויות טבעיות מיום היוולדו אשר אינן מוענקות מטעם השלטון ואין ביכולתו של השלטון לשלול אותן או לפגוע בהן. מאידך, הגנה על הביטחון והחיים הנה זכות בעלת חשיבות נעלה. בהעדר הגנה זו הופכים החיים לחסרי משמעות. על כן, הביטחון הלאומי בישראל, זוכה בעליונות וקודם לעתים קרובות לאינטרסים וערכים אחרים. עמדתו של הממשל הישראלי הוא כי בשל ההתנגשות בין ערכי יסוד דמוקרטיים לבין פעולות הנדרשות לצורך שמירה על הביטחון הלאומי אין מנוס שיפגעו לעתים הליכים דמוקרטיים.
לאורך עבודה זו אנסה לעמוד על הקשר המורכב בין הצורך לחקור חשודים ביטחוניים על מנת לשמור על ביטחון המדינה לבין הצורך לשמור על עקרונות הדמוקרטיה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אבדוק, האם במדינה כמו ישראל, בה אינטרס הביטחון הוא עליון, ניתן לקיים את שני הדברים בצורה סימולטנית מבלי שהאחד יבטל את השני.
שאלת המחקר בה תעסוק עבודתי היא האם אופן חקירת חשודים ע"י השב"כ פוגעת בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית?
כדי לבחון שאלה זו אנתח שני מקרי בוחן: וועדת לנדוי (1987), פרשת נאפסו (1980) וכן אנתח פסיקות בג"צ משנות השמונים ועד ימינו, השופכים אור על אירועים שונים הקשורים לסוגיה זו. בנוסף, אציג כתבות שפורסמו באותן שנים בעיתונות ומעמיקות בהתנגשות שבין היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית לבין פגיעה בחוק-יסוד כבוד האדם כתוצאה מהפעלת לחצים פיזיים ופסיכולוגיים של השב"כ כאמצעי לדלית מידע מחשודים המעורבים בפעילות טרור.
על סמך אירועים אלו אנסה להגיע למסקנות באשר להתנהלות השב"כ בחקירות והאם התנהלות זו מתכתבת עם העקרונות הדמוקרטיים של מדינת ישראל.