כיצד תרם מסחר הערים להשבחת הכפר: תרגום של הפרק הרביעי בספר השלישי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

כיצד תרם מסחר הערים להשבחת הכפר

התרבותן והתעשרותן של ערי המסחר והמלאכה תרמו להשבחת הארצות שאליהן השתייכו ולעיבוד אדמתן בשלוש דרכים שונות.

ראשית, בכך שסיפקו שוק גדול וזמין לתוצרת הגולמית של הכפר, הן עודדו את עיבודו ואת המשך השבחתו. תועלת זו לא הוגבלה אפילו לארצות שבהן שכנו הערים, אלא השתרעה במידה זו או אחרת על כל הארצות שעמן קיימו קשרי מסחר. לכולן סיפקו שוק לחלק מתוצרתן, הגולמית או המעובדת, ולפיכך עודדו במידת מה את החריצות ואת ההשבחה בכולן. ואולם ארצן שלהן, בשל הקרבה, הפיקה בהכרח את מרב התועלת מן השוק הזה. מאחר שהתוצרת הגולמית שלה נשאה עלויות הובלה נמוכות יותר, יכלו הסוחרים לשלם למגדלים מחיר טוב יותר ועדיין להציעה לצרכנים בזול כמו תוצרתן של ארצות רחוקות יותר.

שנית, את העושר שצברו תושבי הערים נהגו להשקיע לעתים קרובות ברכישת קרקעות שהוצעו למכירה, וחלק גדול מהן היה בדרך כלל לא מעובד. סוחרים שואפים בדרך כלל להיות אדונים כפריים, וכשהם מגיעים לכך הם בדרך כלל המשביחים הטובים מכולם. הסוחר רגיל להשקיע את כספו בעיקר במיזמים רווחיים, ואילו אדון כפרי מן השורה רגיל להוציאו בעיקר על הוצאות. האחד רואה פעמים רבות את כספו יוצא מידיו וחוזר אליו עם רווח; האחר, משנפרד ממנו, כמעט אינו מצפה לראותו שוב. הרגלים שונים אלה משפיעים מטבע הדברים על מזגם ועל נטיותיהם בכל סוג של עסק. הסוחר הוא בדרך כלל יזם נועז, והאדון הכפרי יזם חושש. האחד אינו ירא להשקיע בבת אחת הון גדול בהשבחת אדמתו, כשיש לו סיכוי סביר להעלות את ערכה ביחס להוצאה; האחר, אם יש בידו הון כלשהו, וזה אינו המצב תמיד, רק לעתים רחוקות מעז להשקיעו בדרך זו. אם הוא משביח בכלל, הוא עושה זאת בדרך כלל לא מתוך הון אלא מתוך מה שהוא מצליח לחסוך מהכנסתו השנתית. כל מי שנפל בחלקו לחיות בעיר מסחר השוכנת בארץ שאדמתה לא הושבחה ודאי הבחין פעמים רבות עד כמה נמרצות יותר היו פעולותיהם של הסוחרים בתחום הזה מפעולותיהם של אדונים כפריים מן השורה. נוסף על כך, הרגלי הסדר, החיסכון ותשומת הלב שעיסוק מסחרי מקנה לסוחר מטבעו הופכים אותו למתאים הרבה יותר לבצע ברווח ובהצלחה כל מיזם של השבחה.

שלישית ואחרונה, המסחר והמלאכה הנהיגו בהדרגה סדר וממשל תקין, ועמם את חירותם וביטחונם של היחידים, בקרב תושבי הכפר, שקודם לכן חיו כמעט במצב מלחמה מתמיד עם שכניהם ובתלות משפילה במי שמעליהם. זו, אף שהיא הפחות מוכרת מכל השפעותיהם, היא ללא ספק החשובה שבכולן. מר יום הוא הכותב היחיד, ככל הידוע לי, שנתן עליה את דעתו עד כה.

בארץ שאין בה לא מסחר חוץ ולא מלאכות משובחות, בעל אחוזה גדול אינו מוצא דבר שתמורתו יוכל להחליף את רוב תוצרת אדמותיו העודפת על פרנסת המעבדים, ולכן הוא צורך את כולה בהכנסת אורחים כפרית בביתו. אם התוצרת העודפת הזו מספיקה לפרנס מאה או אלף אנשים, אין לו דרך אחרת להשתמש בה אלא לפרנס מאה או אלף אנשים. לפיכך הוא מוקף תמיד בהמון בני לוויה ותלויים בו, ומאחר שאין בידם דבר לתת בתמורה לפרנסתם והם ניזונים כולם מנדיבותו, הם מוכרחים לציית לו, מאותו טעם עצמו שחיילים מוכרחים לציית לנסיך המשלם להם. לפני התרחבות המסחר והמלאכה באירופה, הכנסת האורחים של העשירים והנכבדים, מן הריבון ועד הברון הזעיר ביותר, עלתה על כל מה שאנו מסוגלים לשוות בנפשנו בימינו. אולם ווסטמינסטר שימש חדר האוכל של ויליאם רופוס, ולא אחת אולי לא היה גדול מדי עבור מסוביו. נחשב לאות פאר אצל תומס בקט שפיזר על רצפת אולמו חציר נקי או גומא לפי העונה, כדי שהאבירים ונושאי הכלים שלא נמצא להם מקום ישיבה לא יקלקלו את בגדיהם המשובחים כשישבו על הרצפה לסעוד את ארוחתם. מסופר על רוזן וורוויק הגדול שאירח מדי יום, באחוזותיו השונות, 30,000 איש; ואף שהמספר כאן אולי מוגזם, הוא היה בהכרח גדול מאוד כדי לאפשר הגזמה כזו. הכנסת אורחים מסוג דומה נהגה לפני שנים לא רבות בחלקים רבים ושונים של רמות סקוטלנד. נראה שהיא רווחת בכל האומות שהמסחר והמלאכה מוכרים להן אך במעט. "ראיתי", אומר דוקטור פוקוק, "שייח ערבי סועד ברחובותיה של עיר שאליה בא למכור את בקרו, ומזמין את כל העוברים ושבים, ואפילו קבצנים פשוטים, לשבת עמו וליטול חלק במשתהו."

מחזיקי הקרקע היו תלויים בבעל האחוזה הגדול, מכל בחינה, בדיוק כמו בני לווייתו. אפילו אלה מהם שלא היו במעמד של צמיתות היו חוכרים לפי רצון הבעלים, ששילמו דמי חכירה שלא היו שקולים בשום אופן לפרנסה שהקרקע סיפקה להם. כתר, חצי כתר, כבשה או טלה היו לפני שנים אחדות, ברמות סקוטלנד, דמי חכירה מקובלים עבור קרקעות שפרנסו משפחה שלמה. במקומות אחדים כך הדבר גם היום; ואין הכסף קונה שם כיום כמות גדולה יותר של סחורות מאשר במקומות אחרים. בארץ שבה חייבת התוצרת העודפת של אחוזה גדולה להיצרך באחוזה עצמה, נוח לבעליה פעמים רבות שחלק ממנה ייצרך הרחק מביתו שלו, ובלבד שהצורכים אותה תלויים בו כשם שבני לווייתו או משרתי ביתו תלויים בו. כך הוא נחסך מן המבוכה שבחבורה גדולה מדי או במשק בית גדול מדי. חוכר לפי רצון הבעלים, המחזיק בקרקע המספיקה לפרנס את משפחתו תמורת מעט יותר מדמי חכירה סמליים, תלוי בבעל האחוזה כמו כל משרת או בן לוויה, ומוכרח לציית לו באותה מידה …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). How the Commerce of the Towns Contributed to the Improvement of the Country. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 317-326). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)