מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה – סיכום יחידה 2: ראשית העת החדשה

יחידה 2: ראשית העת החדשה

תוכן עניינים

2.1 המאה ה-18: לקראת מודרניזציה 2
כוחות מקומיים ושינויים בחברה 2
חידושים במרכז העות'מאני: סלים השלישי 4
2.2 פלישת נפוליאון בונפארטה למצרים 5
האיום של מעצמות מערב אירופה 5
נפוליאון בונפארטה במצרים 5
מורשת הפלישה ו"השאלה המזרחית" 6

יחידה 2 חוזרת אל השאלה שבה נפתח הקורס: מתי מתחילה העת החדשה במזרח התיכון. גישה אחת מדגישה את אתגר המערב ורואה בפלישת נפוליאון בונפארטה למצרים בשנת 1798 את פרק הפתיחה. הגישה האחרת סבורה שהגורמים לשינויים היו פנימיים והחלו זמן רב קודם לכן, ומבקשת לשמור על כבודן של החברות המקומיות ועל יכולתן להשתנות מבפנים. היחידה בוחנת את שני הצירים האלה: את התמורות שחוללו כוחות מקומיים ואת החידושים במרכז העות'מאני במאה ה-18 מזה, ואת הפלישה הצרפתית ומורשתה מזה.

2.1 המאה ה-18: לקראת מודרניזציה

כוחות מקומיים ושינויים בחברה

לצד התערערות השלטון העות'מאני המרכזי, בייחוד מן המחצית השנייה של המאה ה-17, התחוללה התעוררות פוליטית וחברתית במערכות השלטון שבמחוזות. כוחם של הוואלים, נציגי הסולטאנים, הצטמצם, ואילו כוחם של שליטים מקומיים עלה. נכבדים שקיבלו מן השלטון המרכזי את הזכות לגביית מסים, אלתזאם, וכן מאליכאנה, חכירת מסים מראש לכל חיי החוכר, ביססו את כוחם הכלכלי והפוליטי. גדודי היניצ'רים נותרו כעת במחוזותיהם ובני המקום הצטרפו אל שורותיהם. מן המיזוג הזה צמחו במחוזות בתים מקומיים, שושלות שליטים בראשות ביים, שפעלו על פי המודל של בית הסולטאן ושל בתי הווזירים והפאשות באסתנבול. השליטים הללו הוסיפו לשלם מסים לאסתנבול וקיבלו ממנה לגיטימציה, וכך נוצרה תלות הדדית בין המרכז למחוזות.
שליטי האימפריה נמנעו מלכתחילה ממהפכה חברתית גורפת בארצות האסלאם שכבשו, וביססו את שלטונם על האליטות הקיימות, ובהן משפחות הנכבדים והאשראף, המתייחסות לנביא מוחמד. העולמא השתלבו במערכות השלטון כשופטים וכחכמי הלכה. ככל שנחלש המרכז התחזק מעמדם של הנכבדים המקומיים, שצברו רכוש והשפעה והורישו את משרותיהם בתוך משפחותיהם. מעמדם איפשר להם לתווך בין השליטים דוברי התורכית ובין ההמונים דוברי הערבית, ויש הרואים בכך את ראשית התפתחותו של מעמד ביניים.
במצרים התייצב כשליט דומיננטי עלי ביי אל-כביר, ממלוך קווקזי שהובא למצרים כעבד צבאי והועלה לדרגת ביי בשנת 1755 וקיבל את התואר שיח' אל-בלד לאחר שחיסל את מפקדי היניצ'רים בשנת 1763. הוא סילק את יריביו, נטל לעצמו גם את משרת הקאימקאם, ובשנת 1769 טבע מטבע מקומי כהצהרת עצמאות. הוא השליט סדר בחג'אז, שיתף פעולה עם הרוסים ועם ד'אהר אל-עומר וכבש את דמשק, אך עוזרו מוחמד אבו אל-ד'הב בגד בו, ובמאי 1773 מת מפצעיו בקרב נגדו. פעולתו נסבה על חמישה תחומים: חידוש ייחודו של הווילאית כישות אוטונומית, הפיכת מצרים למעצמה אזורית, בניית צבא חדש, מונופולין על החקלאות, וקשרי סחר עם רוסיה ועם צרפת. יורשיו אבראהים ומוראד שלטו כמורדים עד פלישת נפוליאון.

סיכום פרק 2 מתוך הספר:

ארליך, ח. ומוסטפא, כ. (2018). יחידה 2: ראשית העת החדשה. בתוך מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, ספר א (עמ' 43-72). האוניברסיטה הפתוחה: רעננה.