מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה – סיכום יחידה 10: מדינות נוספות: לאומיות, זהות, הגדרה עצמית

יחידה 10: מדינות נוספות: לאומיות, זהות, הגדרה עצמית

תוכן עניינים

10.1 מבוא 1
10.2 הלאומיות האיראנית ו"המהפכה החוקתית", 1911-1905 2
מרד הטבק וצמיחת הקואליציה הלאומית 2
המהפכה החוקתית ושקיעתה 3
10.3 תנועות לאומיות שנכשלו: הארמנים והכורדים 3
10.4 מאסלאם לייחודיות: והאביה, סנוסיה, מהדיה, המולא הסומלי 4
הווהאביה בערב והסנוסיה בלוב 4
המהדיה בסודן והמולא הסומלי 5
10.5 "המרוץ על אפריקה", המזרח התיכון ואתיופיה 6

10.1 מבוא

היחידה משלימה את הדיון בלאומיות המצרית, התורכית והערבית ובוחנת שינויי זהות שחלו בדור שקדם למלחמת העולם הראשונה בארצות הסמוכות לעולם העות'מאני: איראן, הארמנים, הכורדים, חצי האי ערב, לוב, סודן, סומליה ואתיופיה. תופעות הלאומיות היו מורשת המאה ה-19 יותר מאשר מבוא למלחמה, ואולם תוצאות המלחמה, יותר מכל גורם אחר, הן שקבעו את גורלו המדיני של האזור. בבלקן צמחו במרוצת המאה ה-19 תנועות לאומיות שהובילו לעצמאות היוונים, הבולגרים, הרומנים, הסרבים והבוסנים, ורצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו ביוני 1914 היה האות לפרוץ המלחמה.

10.2 הלאומיות האיראנית ו"המהפכה החוקתית", 1911-1905

פרס של המאה ה-19 נעשתה, כמו האימפריה העות'מאנית, חלק מן המזרח התיכון בעיני האסטרטגים של אירופה. רוסיה שאפה להתפשט לכיוונה כדי להתקרב להודו, ובריטניה ראתה בעצמאותה מחסום מפני שאיפות אלה, והיריבות ביניהן הבטיחה למעשה את המשך קיומה העצמאי. התנועה הלאומית הפרסית נבדלה מן המצרית, התורכית והערבית: היא זוהתה מראשיתה עם מסגרת המדינה הפרסית העתיקה, הייתה תנועה של המונים, ושילבה משכילים מודרניים עם אליטות מסורתיות ובראשן חכמי הדת השיעים. היא לא ביקשה להגדיר מחדש את המסגרות החברתיות אלא לצאת נגד האבסולוטיזם של מוסד השאה ולהשליט חוקה ייצוגית.
התבוסות לרוסיה, שהולידו את הסכם גלסתאן באוקטובר 1813 ואת ההסכם שנכפה על פרס לאחר נפילת תבריז, פתחו את פרק "חיפוש העוצמה". הנסיך עבאס מירזא הקים באזרביג'ן צבא במתכונת מערבית, אך הניסיון נעדר תמיכה של מעצמה מערבית ונתקל באופוזיציה שמרנית, וגדודיו התפוררו עוד לפני המלחמה הרוסית-פרסית של 1827. מוחמד תקי ח'אן פרהני, הידוע בכינויו אמיר כביר, התוודע בחצר העות'מאנית לחזון אנשי התנזימאת, וכראש ממשלה של נצר אל-דין שאה חידש את הצבא והקים בשנת 1851 את דאר אל-פנון, בית הספר הגבוה המודרני הראשון בטהראן. באותה שנה הודח והוצא להורג בלחץ חוגי החצר ואנשי הדת. השאה שקע בחובות, מכר משרות ותארים והעניק זיכיונות נרחבים לזרים, ובהם זיכיונו של הברון דה-רויטר משנת 1872, וכך נעשה מוסדו מזוהה עם שעבוד לזרים.

מרד הטבק וצמיחת הקואליציה הלאומית
זיכיון הטבק, שנמכר בשנת 1890 למייג'ור טאלבוט הבריטי, הצית את מרד הטבק בשנים 1892-1891. המחאה פרצה בשיראז באביב 1891 ופשטה לתבריז, למשהד ולטהראן, ובהנהגת אנשי הדת השיעים הוכרז חרם כללי על הטבק שאליו נענו גם לא מוסלמים. החרם המחיש את יכולתו של העם הפרסי להתאחד למאבק פוליטי. המעמד העליון, "אלף המשפחות", כלל את אנשי הבזאר, בעלי הקרקעות, ראשי השבטים והעולמא השיעים, ולצדם צמחו המשכילים החדשים ואנשי הצבא. העולמא השיעים לא קיבלו תמיכה מן השלטון והתפרנסו מתרומות הציבור, ותלות זו, יחד עם הניתוק בינם לבין השאה, הביאה למעורבותם בכל תחומי החיים. כך הייתה המחאה לפעולה עממית כוללת, בניגוד לארצות הסוניות, שבהן נשענה על העילית המשכילה ועל אנשי הצבא.

סיכום פרק 10 מתוך הספר:

ארליך, ח. ומוסטפא, כ. (2018). יחידה 10: מדינות נוספות: לאומיות, זהות, הגדרה עצמית. בתוך מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, ספר ב: מהפכת הלאומיות המודרנית (עמ' 85-109). האוניברסיטה הפתוחה: רעננה.