מערכת החינוך – סיכום יחידה 10 בקורס החברה הערבית בישראל

יחידה 10: מערכת החינוך

תוכן עניינים

10.1 התנועה הציונית ומעמדם של הערבים הפלסטינים בישראל 2
10.2 מערכת החינוך בפלסטין: התפתחות היסטורית 3
התקופה העות'מאנית 3
תקופת המנדט הבריטי 3
תכניות הלימודים והתנגדות הפלסטינים 4
10.3 התפתחותה של מערכת החינוך אחרי הקמת מדינת ישראל 4
התפתחות המערכת הציבורית ושליטת מנגנוני הביטחון 4
בתי ספר פרטיים ובתי ספר בכפרים הלא-מוכרים 5
פוליטיזציה, שליטה והישגים לימודיים 6
10.4 מטרות ותכניות לימודים במערכת החינוך הציבורית 6
מטרות ויעדים ותכנית מאה מושגי היסוד 6
השתקפות האחר הערבי בחינוך היהודי 7
תכנית הלימודים בחינוך הערבי וספר הגיאוגרפיה כמשל 8
10.5 חלוקת משאבי החינוך 8
תקציבים, תשתיות ושעות הוראה 9
חינוך מיוחד, חינוך טכנולוגי ורפורמות תקציביות 9
10.6 השכלה גבוהה 10
קבלה לאוניברסיטאות והמבחן הפסיכומטרי 10
תחומי לימוד, חוויה אקדמית ותשואה כלכלית 10
10.7 מסקנות 11

יחידת לימוד זו, פרי עטו של פרופ' אסמעיל אבו סעד, בוחנת את התפתחותה של מערכת החינוך הערבית-פלסטינית בישראל ואת גישתה של מערכת החינוך הציבורית כלפי המיעוט הערבי-פלסטיני. הניתוח נשען על מסגרת מושגית של יחסים בין מיעוט ילידי לבין רוב המורכב מאוכלוסיית מהגרים-מתיישבים. מסגרת זו פותחה בידי עמים ילידיים כדי לתעד את חוויותיהן של קבוצות שהפכו למיעוט בטריטוריה ההיסטורית שלהן בעקבות התיישבות של מהגרים. במדינות מהגרים-מתיישבים נשלטת מערכת החינוך בידי הרוב וממלאת תפקיד מרכזי בדחיקת המיעוטים הילידיים לשוליים. מטרתה ההיסטורית הראשונית של מערכת זו הייתה להטמיע את הזהויות הילידיות ולמעשה למחוק אותן. אבו סעד מראה כי למדינת ישראל מאפיינים המשותפים למדינות כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, וכי המדינה עשתה שימוש במערכת החינוך ככלי שליטה אידיאולוגי המטשטש את הזהות הפלסטינית.

10.1 התנועה הציונית ומעמדם של הערבים הפלסטינים בישראל

הפרק פותח בהצגת שני נרטיבים היסטוריים מתחרים. על פי הנרטיב הציוני הרשמי, הנלמד בבתי הספר היהודיים והערביים כאחד, הייתה פלסטין ארץ שוממה שהמתינה לגאולת העם היהודי, והסכסוך פרץ בשל התנגדות ערבית בלתי רציונלית. על פי הנרטיב החלופי, נאבקו הפלסטינים נגד המאמץ הציוני לנשלם מארצם, ומי שנשארו מצאו את עצמם נשלטים בידי מדינה שהגדירה את עצמה כמגלמת את הלאומיות היהודית. הפלסטינים שנותרו נאלצו להתמודד עם עקירה של בני עמם, עם ניתוק ממשפחותיהם שהפכו לפליטים ועם שינוי חד במעמדם מרוב למיעוט נשלט.
בין השנים 1948-1966 הוטל על הפלסטינים בישראל ממשל צבאי נוקשה, שראה בהם גייס חמישי והגביל את תנועתם. גם לאחר ביטולו הרשמי המשיכו מנגנוני הפיקוח והשליטה להתקיים. המונח נוכחים-נפקדים ממשיך להגדיר את מעמדם, שכן הם נחשבו נוכחים לצורך תשלום מיסים אך נפקדים בכל הנוגע לזכותם לחלקם במשאבי המדינה. באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוקים אחרים הפכו כתשעים ושלושה אחוזים מהקרקעות לאדמות לאום. סקירת מצבם מתעדת דחיקה שיטתית לשוליים, שהתבטאה גם באירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו שלושה עשר אזרחים ערבים-פלסטינים בידי כוחות הביטחון.
מבחינה סוציו-אקונומית מתעדים הנתונים את שוליותה של הקהילה. תחולת העוני בקרב משפחות ערביות גבוהה בהרבה מהממוצע הארצי, וההכנסה הממוצעת נמוכה יותר. כל הרשויות המקומיות הערביות ממוקמות באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים, ואף אחת מהן אינה מיוצגת בחמשת האשכולות הגבוהים. גם בשירות הציבורי מועסקים ערבים-פלסטינים בשיעור נמוך בהרבה מחלקם באוכלוסייה. האינטלקטואל הערבי-פלסטיני סעיד זידאני תיאר שוליות זו כשוליות כפויה, ולא כבחירה חופשית של קהילה המבקשת להתבדל.

סיכום פרק 10 מתוך הספר:

אבו סעד, א. וחמאיסי, ר. (2015). מערכת החינוך. בתוך: החברה הערבית בישראל – כרך ד, סוגיות טעונות: חינוך וטריטוריה (עמ' 9-157). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.