סוגיות נבחרות במדיניות החוץ של ישראל – סיכום קורס מלא

סוגיות נבחרות במדיניות החוץ של ישראל – סיכום הקורס

תוכן עניינים

חטיבה א, פרק 1: עקרונות יסוד, יעדים ואמצעים 3
מבוא: מדיניות החוץ של ישראל בצל פרדיגמת הביטחון 3
אוריינטציות יסוד במדיניות החוץ של ישראל: תהליכים ואילוצים 5
מווייצמן אל בן-גוריון: קריסתה של דוקטרינת האי-הזדהות 5
הריאליזם המדיני בפעולה: גרמניה, צרפת וברית הפריפריה 6
אפריקה, ארגנטינה והמחויבות ליהדות התפוצות 7
היחסים המיוחדים עם וושינגטון ומחירן של יוזמות עצמאיות 7
כלים ואמצעים במדיניות החוץ של ישראל 8
ערוצי הדלת האחורית בזירה האמריקנית 8
ערוצי הדלת האחורית במרחב המזרח תיכוני: הצלחות ומגבלות 10
דפוסים חשאיים של שיתוף פעולה וגבולות הריאליזם המדיני 10
חטיבה ב, פרק 1: ישראל וארצות הברית 11
תבנית האינטרס הלאומי ותבנית היחסים המיוחדים 11
התפתחות היחסים מ-1948 ועד 1962 12
התפתחות היחסים מ-1962 ועד 1973 13
עידן הנשיא ג'ונסון: תור הזהב 13
עידן ניקסון: מלחמת ההתשה ו"ספטמבר השחור" 14
התפתחות היחסים מ-1973 ועד 2000 14
מלחמת יום הכיפורים ו"משבר ההערכה מחדש" 14
עידן קרטר ועידן רייגן: שחיקתה של תבנית היחסים המיוחדים 15
שנות ה-90: תהליכים מדיניים בצל דעיכת היחסים המיוחדים 16
התפתחות היחסים מ-2001 ועד 2018 16
עידן בוש הבן: שותפות אסטרטגית בצל הטרור 16
עידן אובמה: מחלוקות מדיניות ללא רשת ביטחון 17
עידן טראמפ: שיקומה של תבנית האינטרס הלאומי 18
חטיבה ב, פרק 2: ישראל וברית המועצות 18
התפתחות היחסים מ-1948 ועד 1957 18
היישוב היהודי, התמיכה הסובייטית וכינונה של המדינה 18
מלחמת קוריאה, סוגיית העלייה וסיומו של ירח הדבש 19
משפט הרופאים, ניתוק היחסים ו"מבצע קדש" 20
התפתחות היחסים מ-1957 ועד 1967 20
התפתחות היחסים מ-1967 ועד 1991 21
ממלחמת ששת הימים ועד העימות האווירי במלחמת ההתשה 21
ההקשר הבין-גושי, סוגיית העלייה ומלחמת יום הכיפורים 22
ממלחמת לבנון הראשונה ועד קו פרשת המים של עידן גורבצ'וב 22
יחסי ישראל ורוסיה מ-1991 ועד 2018 24
חטיבה ב, פרק 3: ישראל ומערב אירופה 25
הקדמה 25
ישראל ומעצמות המערב: תשתית היסטורית ואסטרטגיות ראשוניות 25
ההקשר הגרמני, הצרפתי והבריטי בשנים הראשונות 25
ההקשר הגרמני: מהסכם השילומים ועד תחילתו של שיתוף הפעולה האסטרטגי 26
ההקשר הצרפתי: עשור של תמורה, עלייתה ושקיעתה של שותפות מדינית ואסטרטגית 26
ההקשר הבריטי: מימי הסגריר ועד עידן שיתוף הפעולה האסטרטגי 27
ישראל ומעצמות המערב: כך חלפה לה תהילת עולם 27
הקדמה 27
גרמניה 28
צרפת 28
בריטניה 29
ישראל והאיחוד האירופי (EU) 30
חטיבה ב, פרק 4: ישראל וסין 31
הטנגו הסיני-ישראלי: קצבו המשתנה של הקשר 31
השנים הראשונות: האינטרסים שלא נפגשו 31
ועידת בנדונג: קו פרשת המים ונתק ארוך שנים 31
חיבור האינטרסים וניצול ההזדמנות 32
השינויים בזירה הבין-לאומית והבשלת הקשר 33
הקשיים במישור הביטחוני 33
ממדים נוספים בקשרי ישראל וסין 34
סיכום 34
חטיבה ג: ישראל ומדינות ערב 35
הקדמה 35
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות 35
האינטרסים של הצדדים ותפיסת ההנהגה הישראלית 35
המתווך באנץ' ומשמעות ההסכמים 36
יחסי ישראל מצרים: מהסכם צבאי להסכם שלום, 1973-1979 36
ממלחמת יום הכיפורים להסכם ההפרדה 37
הסכם הביניים ומשבר ההערכה מחדש 37
יוזמת סאדאת, קמפ דיוויד וחוזה השלום 38
הסכם אוסלו: מערוץ אחורי חשאי להסכם הבנות בין ישראל לבין אש"ף 38
ממדריד לערוץ הנורווגי 38
מן הערוץ החשאי אל ההכרה ההדדית 39
סיכום 40
חטיבה ד: אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית 40
מבוא 40
ישראל ואפריקה: ירח הדבש, שברו וההתפכחות ההדדית 40
ירח הדבש: מניעים והתרחבות הקשרים 40
השחיקה, המפולת של 1973 והפנייה לדרום אפריקה 41
החזרה לאפריקה ואופיים החדש של היחסים 42
ישראל ואסיה: פריחה מאוחרת 42
ישראל ואמריקה הלטינית: הקשר הלא מובן מאליו 42
סיכום 43
חטיבה ה: ישראל והאו"ם 44
השנים הראשונות: מציפייה לאכזבה 44
מתכנית החלוקה להחלטה 181 44
אכזבה מוקדמת והמאבק על ירושלים 45
עם (כמעט) לבדד ישכון: האו"ם כשטח עוין 45
יחסי ישראל והאו"ם: מגמת שיפור או אשליה אופטית? 47
סיכום 47
חטיבה ו: אתגרי העתיד 48
מורשת בן-גוריון כנקודת המוצא 48
בין הפטרון האמריקני לשחקנים מרכזיים נוספים 48
האתגר האמריקני המתחדש והזירה הפלסטינית 49

חטיבה א, פרק 1: עקרונות יסוד, יעדים ואמצעים

מבוא: מדיניות החוץ של ישראל בצל פרדיגמת הביטחון

כל ניסיון לבחון את מדיניות החוץ של ישראל כמכלול אוטונומי ונפרד, הניתן להבנה על יסוד שיקולים דיפלומטיים בלבד, נדון מראש לכישלון. מראשית קיומה הריבוני של המדינה, ואף בתקופת המנדט הבריטי, הייתה פעילותם המדינית של מוסדות היישוב והמדינה שזורה באשכול שלם של שיקולי ביטחון. שיקולים אלו תחמו את המרחב שבתוכו עוצבה המדיניות, ולא פעם אף דחקו לשוליים יוזמות מדיניות או סיכלו אותן. כדבריו של אלן דאוטי, החברה הישראלית התגבשה לאורם של איומים חמורים על עצם קיומה ועל רקע משקעי ההדרה והרדיפות בגולה. כך נוצר מעין מסנן שדרכו עבר הממד המדיני תהליך מתמיד של הטמעה, זיקוק ועיבוד.
מרכזיותו של המישור הביטחוני הייתה מוסכמה שקיבלו על עצמם כל מקבלי ההחלטות הישראלים בשבעת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. כאשר עמדה על הפרק סוגיה הקשורה לליבת הביטחון הלאומי, העניקו לה כל ראשי הממשלה עדיפות מוחלטת על פני כל שיקול מדיני צרוף, בלי קשר לשיוכם המפלגתי. כך התגבש קונצנזוס סביב הכור הגרעיני בדימונה, שנתפס כרשת ביטחון חיונית לעצם קיומה של המדינה, וסביב מדיניות העמימות הגרעינית שסוכמה ב-25 בספטמבר 1969 בפגישת גולדה מאיר עם ריצ'רד ניקסון. הכור הוקם חרף לחץ אמריקני חריף באביב ובקיץ 1963 וחרף איומו של קנדי להעמיד את המחויבות האמריקנית לביטחונה של ישראל בסכנה חמורה. קונצנזוס דומה עמד ביסוד החלטתו של יצחק רבין בסתיו 1974 לדחות את תוכניתו של הנרי קיסינג'ר לנסיגה ישראלית חד-צדדית אל מעברי המתלה והגידי ללא תמורה מצרית. רק לאחר שממשל פורד הציע באוגוסט 1975 חבילת תמריצים, שכללה מטוסי F-15 וטילי פרשינג, נחתם ב-1 בספטמבר 1975 הסכם הביניים. באותה רוח נדחו ללא מחלוקת פנימית של ממש תוכנית אלפא מאוגוסט 1955 וההצהרה הבין-מעצמתית מ-1 באוקטובר 1977, ונשללה זכות השיבה בהיקף שאיננו סמלי. ראשוניותם של שיקולי הביטחון הולידה גם עימות מתמשך ומובנה עם הקהילה הבין-לאומית ועם האו"ם, שכן מהלכיה של ישראל בסוגיית מעמדה של ירושלים, בפעולות התגמול ובשאלת הפליטים עמדו בסתירה להחלטת העצרת 194 מ-11 בדצמבר 1948 ולעמדותיהם של כמעט כל שחקני המפתח במערכת.
המחלוקות שכן התגלעו בין קובעי המדיניות האקטיביסטיים לבין המתונים לא קראו תיגר על הפרדיגמה עצמה, אלא נגעו לשולי התמרון הלגיטימיים ולרמת הסיכון שישראל הייתה רשאית ליטול. ביטוין הגבישי היה הקרע בין דוד בן-גוריון, שהחזיק בידיו גם את תיק הביטחון, לבין משה שרת. בן-גוריון לא נרתע מהחרפת העימותים, מפעולות תגמול מסיביות ומיוזמה למלחמת מנע, ואילו שרת חתר למיתון הקונפליקט ולהנמכת הפרופיל שלו באמצעים דיפלומטיים. מדיניות החוץ, כתב בן-גוריון לשרת ב-28 ביולי 1956, צריכה לשרת את צורכי הביטחון, והוא הגדיר את המרחב המדיני ככלי עזר שני במדרגה. מבצע כינרת, שיצא לפועל ב-11 בדצמבר 1955, סתם את הגולל על הסיכוי הקלוש להסכם הגנה עם ארצות הברית, ובכל זאת נותר ראש הממשלה איתן בעמדתו. הדחתו של שרת ב-18 ביוני 1956 הותירה את הזירה בשליטת המנהיגות האקטיביסטית וסללה את הדרך למבצע קדש.
גלגוליה של אותה מחלוקת ליוו את המערכת הפוליטית עשורים ארוכים. אפשר לזהותם במאמציו הכושלים של לוי אשכול לרסן את פעילות ההתנחלות לאחר 1967, בהקפאת הנדבך הפלסטיני בהסכמי קמפ דיוויד בידי מנחם בגין, בווטו שהטיל יצחק שמיר על הסכם לונדון שהשיג שמעון פרס עם המלך חוסיין ב-11 באפריל 1987 ועל יוזמת שולץ מ-4 במרס 1988, ובמשבר עם ממשל בוש בסוגיית ערבויות המדינה, שהוביל לתבוסתו האלקטורלית של שמיר ב-23 ביוני 1992. באירוניה היסטורית הפך פרס, שבשנות ה-50 היה נציגה המובהק של האסכולה האקטיביסטית, למוביל הקו היוני ולחסיד הפשרה הטריטוריאלית בשנות ה-80.