על דמי החכירה של הקרקע: תרגום של הפרק האחד עשר בספר הראשון של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על דמי החכירה של הקרקע

דמי החכירה, בתור המחיר המשולם עבור השימוש בקרקע, הם מטבעם הגבוהים ביותר שהחוכר מסוגל לשלם בנסיבות הממשיות של אותה קרקע. בקביעת תנאי החכירה שואף בעל הקרקע להותיר בידי החוכר חלק מן התוצרת שאינו גדול מן הדרוש כדי לקיים את ההון שממנו הוא מספק את הזרעים, משלם את העבודה, וקונה ומחזיק את הבהמות ושאר כלי העבודה החקלאית, ובתוספת רווחי ההון החקלאי המקובלים באותו אזור. זהו כמובן החלק הקטן ביותר שהחוכר יכול להסתפק בו בלי לצאת נפסד, ובעל הקרקע ממעט להתכוון להותיר לו יותר מכך. כל חלק מן התוצרת, או, וזה היינו הך, כל חלק ממחירה שמעבר לחלק הזה, מבקש בעל הקרקע מטבעו לשמור לעצמו כדמי החכירה של אדמתו, והם כמובן הגבוהים ביותר שהחוכר מסוגל לשלם בנסיבות הממשיות של הקרקע. לעתים, אמנם, נדיבותו של בעל הקרקע, ולעתים קרובות יותר בורותו, מביאות אותו להסתפק במעט פחות מן החלק הזה; ולעתים, אף כי לעתים רחוקות יותר, בורותו של החוכר מביאה אותו להתחייב לשלם מעט יותר, או להסתפק ברווח נמוך מעט מרווחי ההון החקלאי המקובלים באזור. ואף על פי כן אפשר עדיין לראות בחלק הזה את דמי החכירה הטבעיים של הקרקע, כלומר את דמי החכירה שלפיהם אמורה הקרקע, מטבע הדברים וברוב המקרים, להיות מוחכרת.

אפשר לחשוב שדמי החכירה של הקרקע אינם אלא רווח סביר או ריבית סבירה על ההון שהשקיע בעל הקרקע בהשבחתה. אין ספק שלעתים זהו המצב בחלקו, שכן כמעט לעולם לא יוכל להיות כך אלא בחלקו בלבד. בעל הקרקע דורש דמי חכירה גם עבור קרקע שלא הושבחה, והריבית או הרווח המשוערים על הוצאות ההשבחה מתווספים בדרך כלל לדמי החכירה המקוריים האלה. זאת ועוד, ההשבחות האלה אינן נעשות תמיד מהונו של בעל הקרקע, ולפעמים הן נעשות מהונו של החוכר. ואולם כשמגיע מועד חידוש החכירה, דורש בעל הקרקע בדרך כלל את אותה תוספת בדמי החכירה כאילו נעשו כולן מכספו שלו.

לפעמים הוא דורש דמי חכירה עבור דבר שאינו ניתן כלל להשבחה בידי אדם. קלפ הוא מין אצה ימית, שכאשר שורפים אותה היא מפיקה מלח בסיסי המשמש לייצור זכוכית וסבון ולמטרות אחרות אחדות. היא צומחת בכמה אזורים בבריטניה הגדולה, ובעיקר בסקוטלנד, ורק על סלעים המצויים בתחום קו הגאות, סלעים שהים מכסה אותם פעמיים ביום, ושתוצרתם, אם כן, מעולם לא גדלה בזכות עמלו של אדם. אף על פי כן, בעל הקרקע שנחלתו גובלת בחוף אצות מסוג זה דורש עבורו דמי חכירה ממש כפי שהוא דורש עבור שדות התבואה שלו.

הים סביב איי שטלנד עשיר בדגים הרבה מעל למקובל, והדגה מהווה חלק גדול ממחייתם של תושביהם. אך כדי להפיק תועלת מתוצרת המים הם חייבים מקום מגורים ביבשה הסמוכה. דמי החכירה שגובה בעל הקרקע אינם נגזרים ממה שהחוכר יכול להפיק מן הקרקע בלבד, אלא ממה שהוא יכול להפיק מן הקרקע ומן המים גם יחד. חלק מהם משולם בדגי ים; ואחד המקרים המעטים מאוד שבהם דמי החכירה מהווים חלק ממחירה של סחורה כזאת נמצא דווקא בארץ ההיא.

דמי החכירה של הקרקע, אפוא, בתור המחיר המשולם עבור השימוש בה, הם מטבעם מחיר מונופול. אין הם עומדים כלל ביחס למה שהוציא בעל הקרקע על השבחת הקרקע, ואף לא למה שהוא יכול להסתפק בו, אלא למה שהחוכר יכול לתת.

רק אותם חלקים של תוצרת הקרקע מובאים בדרך כלל אל השוק, שמחירם הרגיל מספיק כדי להשיב את ההון שיש להשקיע בהבאתם לשם, בתוספת רווחיו הרגילים. אם המחיר הרגיל גבוה מזה, העודף ילך מטבעו לדמי החכירה של הקרקע. אם אינו גבוה מזה, הסחורה אמנם עשויה להגיע אל השוק, אך לא תוכל להניב דמי חכירה לבעל הקרקע. והשאלה אם המחיר גבוה מזה או לא תלויה בביקוש.

יש חלקים בתוצרת הקרקע שהביקוש להם הוא בהכרח כזה שהוא מבטיח מחיר גבוה מן הדרוש להבאתם אל השוק; ויש אחרים שהביקוש להם עשוי להבטיח מחיר גבוה כזה ועשוי שלא. הראשונים מניבים תמיד דמי חכירה לבעל הקרקע. האחרונים מניבים לפעמים ולפעמים לא, לפי הנסיבות השונות.

יש לשים לב, אפוא, שדמי החכירה נכנסים אל הרכב מחירן של הסחורות באופן שונה משכר העבודה ומן הרווח. שכר עבודה ורווח גבוהים או נמוכים הם הסיבה למחיר גבוה או נמוך; ואילו דמי חכירה גבוהים או נמוכים הם תוצאתו. מפני שיש לשלם שכר עבודה ורווח גבוהים או נמוכים כדי להביא סחורה מסוימת אל השוק, מחירה גבוה או נמוך. אבל מפני שמחירה גבוה או נמוך, כלומר עולה הרבה או מעט או כלל לא על הדרוש לתשלום אותו שכר ואותו רווח, היא מניבה דמי חכירה גבוהים, או דמי חכירה נמוכים, או שאינה מניבה דמי חכירה כלל.

הפרק הזה יתחלק לשלושה חלקים: ראשית, דיון מיוחד באותם חלקים של תוצרת הקרקע שתמיד מניבים דמי חכירה כלשהם; שנית, באותם חלקים שלפעמים מניבים דמי חכירה ולפעמים לא; ושלישית, בשינויים שחלים מטבע הדברים, בתקופות השונות של ההשבחה, בערכם היחסי של שני סוגי התוצרת הגולמית האלה, בהשוואה זה לזה ובהשוואה למוצרי תעשייה.

חלק ראשון: על תוצרת הקרקע שתמיד מניבה דמי חכירה

מאחר שבני האדם, ככל בעלי החיים, מתרבים מטבעם ביחס לאמצעי מחייתם, תמיד יש ביקוש למזון, במידה זו או אחרת. תמיד הוא יכול לקנות או לצוות כמות גדולה או קטנה של עבודה, ותמיד יימצא מי שיהיה מוכן לעשות משהו כדי להשיגו. אמנם כמות העבודה שהוא יכול לקנות אינה שווה תמיד לכמות שהוא יכול לקיים אילו נוהל בחיסכון המרבי, וזאת בשל השכר הגבוה הניתן לפעמים …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Rent of Land. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 117-210). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)