על השיטות החקלאיות, או על אותן שיטות של כלכלה מדינית המציגות את תוצרת הקרקע כמקור היחיד או כמקור העיקרי של ההכנסה והעושר של כל ארץ: תרגום של הפרק התשיעי בספר הרביעי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על השיטות החקלאיות, או על אותן שיטות של כלכלה מדינית המציגות את תוצרת הקרקע כמקור היחיד או כמקור העיקרי של ההכנסה והעושר של כל ארץ

השיטות החקלאיות של הכלכלה המדינית לא יצריכו הסבר ארוך כמו זה שראיתי צורך להקדיש לשיטה המרקנטילית או המסחרית.

אותה שיטה המציגה את תוצרת הקרקע כמקור היחיד של ההכנסה והעושר של כל ארץ מעולם לא אומצה, עד כמה שידוע לי, בידי אומה כלשהי, והיא קיימת כיום רק בהגותם של מעטים בצרפת, אנשים בעלי למדנות רבה וחריפות מחשבה. ודאי שאין טעם לבחון באריכות את שגיאותיה של שיטה שמעולם לא הזיקה, וכנראה גם לא תזיק לעולם, בשום מקום בעולם. אף על פי כן אשתדל להסביר, בבהירות רבה ככל שאוכל, את קוויה הכלליים של השיטה המחוכמת מאוד הזאת.

מר קולבר (‎Colbert‎), שרו הנודע של לואי הארבעה עשר, היה איש יושרה, בעל חריצות רבה וידיעת פרטים; בעל ניסיון רב וחדות עין בבדיקת חשבונות הציבור; ובקיצור, בעל כישורים שהתאימו מכל בחינה להנהיג שיטה וסדר טוב בגביית ההכנסה הציבורית ובהוצאתה. לרוע המזל אימץ אותו שר את כל הדעות הקדומות של השיטה המרקנטילית, שהיא מטבעה ומעצם מהותה שיטה של הגבלה ותקנות, וכזו שקשה היה שלא תישא חן בעיני איש מעשה חרוץ ומתמיד, שהתרגל להסדיר את מחלקותיהם השונות של משרדי הציבור ולקבוע את הבלמים והפיקוח הדרושים כדי לכלוא כל אחת מהן בתחומה הראוי. את התעשייה והמסחר של ארץ גדולה ניסה להסדיר לפי אותו דגם עצמו שלפיו מוסדרות מחלקותיו של משרד ממשלתי; ובמקום להניח לכל אדם לרדוף אחר טובת עצמו בדרכו שלו, לפי התוכנית הליברלית של שוויון, חירות וצדק, העניק לענפי תעשייה מסוימים זכויות יתר יוצאות דופן, ובה בעת הטיל על אחרים הגבלות יוצאות דופן לא פחות. לא זו בלבד שנטה, כשאר שרי אירופה, לעודד את תעשיית הערים יותר מזו של הכפר, אלא שכדי לתמוך בתעשיית הערים היה מוכן אפילו לדכא את זו של הכפר ולהשפילה. כדי להוזיל את המזונות לתושבי הערים ובכך לעודד את התעשייה ואת הסחר עם חוץ, אסר לחלוטין על ייצוא תבואה, ובכך נעל בפני תושבי הכפר כל שוק זר עבור החלק החשוב ביותר, ללא שיעור, של תוצרת עמלם. איסור זה, בצירוף ההגבלות שהטילו חוקי המחוזות העתיקים של צרפת על הובלת תבואה ממחוז למחוז, ובצירוף המסים השרירותיים והמשפילים הנגבים מן המעבדים כמעט בכל המחוזות, ריפו את ידי החקלאות באותה ארץ והחזיקו אותה הרבה מתחת למצב שאליו הייתה מגיעה מאליה בקרקע כה פורייה ובאקלים כה מיטיב. מצב זה של רפיון ודיכוי הורגש במידה זו או אחרת בכל חלקי הארץ, ונפתחו חקירות רבות ושונות בדבר סיבותיו. אחת הסיבות שהתבררו הייתה ההעדפה שהעניקו מוסדותיו של מר קולבר לתעשיית הערים על פני זו של הכפר.

אם המוט כפוף יתר על המידה לצד אחד, אומר הפתגם, כדי ליישרו עליך לכופפו במידה שווה לצד האחר. נראה שהפילוסופים הצרפתים, שהציעו את השיטה המציגה את החקלאות כמקור היחיד של ההכנסה והעושר של כל ארץ, אימצו את הכלל הפתגמי הזה; וכשם שבתוכניתו של מר קולבר הוערכה תעשיית הערים יתר על המידה לעומת זו של הכפר, כך בשיטתם שלהם היא מוערכת, באותה ודאות עצמה, פחות מדי.

את מעמדות האדם השונים שנחשבו אי פעם כתורמים בדרך כלשהי לתוצר השנתי של קרקע הארץ ושל עבודתה הם מחלקים לשלושה מעמדות. הראשון הוא מעמד בעלי הקרקע. השני הוא מעמד המעבדים, החוכרים ופועלי הכפר, שאותו הם מכבדים בכינוי המיוחד "המעמד היצרני". השלישי הוא מעמד האומנים, בעלי המלאכה והסוחרים, שאותו הם מבקשים להנמיך בכינוי המשפיל "המעמד העקר" או "המעמד הבלתי יצרני".

מעמד בעלי הקרקע תורם לתוצר השנתי באמצעות ההוצאה שהוא מוציא לעתים על השבחת הקרקע, על המבנים, התעלות, הגדרות ושאר השיפורים שהוא עושה בה או מקיים בה, ושבזכותם יכולים המעבדים להפיק, באותו הון עצמו, תוצרת רבה יותר, ולפיכך לשלם דמי חכירה גבוהים יותר. בדמי החכירה המוגדלים האלה אפשר לראות את הריבית או את הרווח המגיעים לבעל הקרקע על ההוצאה או על ההון שהוא משקיע כך בהשבחת אדמתו. הוצאות כאלה נקראות בשיטה הזאת הוצאות קרקע (‎depenses‎ ‎foncieres‎).

החוכרים, כלומר מעבדי האדמה, תורמים לתוצר השנתי במה שנקרא בשיטה הזאת ההוצאות הראשוניות וההוצאות השנתיות (‎depenses‎ ‎primitives‎, ‎et‎ ‎depenses‎ ‎annuelles‎), שהם מוציאים על עיבוד הקרקע. ההוצאות הראשוניות כוללות את כלי החקלאות, את מלאי הבקר, את הזרעים ואת פרנסת משפחתו של החוכר, משרתיו ובהמותיו, לכל הפחות במשך חלק גדול מן השנה הראשונה לחזקתו, או עד שיוכל לקבל תשואה כלשהי מן הקרקע. ההוצאות השנתיות כוללות את הזרעים, את הבלאי של כלי החקלאות, ואת פרנסתם השנתית של משרתי החוכר ושל בהמותיו, וגם של בני משפחתו, במידה שאפשר לראות בחלק מהם משרתים המועסקים בעיבוד. אותו חלק מתוצרת הקרקע הנותר בידיו לאחר תשלום דמי החכירה צריך להספיק, ראשית, כדי להשיב לו בתוך זמן סביר, לכל הפחות במהלך תקופת חזקתו, את מלוא הוצאותיו הראשוניות בתוספת רווחי ההון הרגילים; ושנית, כדי להשיב לו מדי שנה את מלוא הוצאותיו השנתיות, גם כן בתוספת רווחי ההון הרגילים. שני סוגי ההוצאות האלה הם שני סוגי הון שהחוכר מעסיק בעיבוד; ואם אין הם מושבים לו בקביעות בתוספת רווח סביר, לא יוכל להמשיך בעיסוקו בשווה לעיסוקים אחרים, אלא, מתוך דאגה לטובת עצמו, יהיה עליו לנטוש אותו במהירות האפשרית ולחפש עיסוק אחר. באותו חלק מתוצרת הקרקע הדרוש כך כדי לאפשר לחוכר להמשיך בעסקו יש לראות קרן קדושה המוקדשת לעיבוד; ואם בעל הקרקע פוגע בה, הוא מקטין בהכרח את תוצרת אדמתו שלו, ובתוך שנים אחדות הוא שולל מן החוכר לא רק …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Agricultural Systems, or of those Systems of Political Economy which represent the Produce of Land as either the sole or the principal Source of the Revenue and Wealth every Country. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 514-534). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)