על עלייתן והתפתחותן של ערים ועיירות לאחר נפילת האימפריה הרומית: תרגום של הפרק השלישי בספר השלישי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על עלייתן והתפתחותן של ערים ועיירות לאחר נפילת האימפריה הרומית

לאחר נפילת האימפריה הרומית לא נהנו תושבי הערים והעיירות ממעמד טוב יותר מזה של תושבי הכפר. ואמנם, הם היו סוג אנשים שונה לחלוטין מן התושבים הראשונים של הרפובליקות העתיקות ביוון ובאיטליה. אלה האחרונים היו ברובם בעלי קרקעות, שביניהם חולק בראשיתו השטח הציבורי, והם מצאו שנוח להם לבנות את בתיהם זה בקרבת זה ולהקיף אותם בחומה לשם הגנה משותפת. לאחר נפילת האימפריה הרומית, לעומת זאת, נראה שבעלי הקרקעות התגוררו בדרך כלל בטירות מבוצרות באחוזותיהם שלהם, בתוך קהל חוכריהם ותלוייהם. את העיירות אכלסו בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה, ונראה שבאותם ימים היה מעמדם מעמד של עבדים או קרוב מאוד לכך. הזכויות שאנו מוצאים בכתבי זכויות עתיקים, שהוענקו לתושבי כמה מן העיירות המרכזיות באירופה, מלמדות די והותר מה היה מצבם קודם להענקות אלה. אנשים שמעניקים להם כזכות יתר את האפשרות להשיא את בנותיהם בלי הסכמת אדונם, שלאחר מותם יירשו את רכושם ילדיהם ולא אדונם, ושיוכלו להוריש את נכסיהם בצוואה, ודאי היו קודם לכן, כולם או כמעט כולם, באותו מצב של צמיתות שבו היו מעבדי האדמה בכפר.

ואכן, נראה שהיו אלה אנשים עניים ופחותי מעמד, שנדדו עם סחורתם ממקום למקום ומיריד ליריד, כמו הרוכלים והמוכרים הנודדים של ימינו. באותה תקופה, בכל ארצות אירופה, ממש כפי שנהוג היום בכמה מן המדינות הטטריות באסיה, היו גובים מסים על גופם ועל סחורתם של נוסעים: כשעברו דרך אחוזות מסוימות, כשחצו גשרים מסוימים, כשהובילו את סחורתם ממקום למקום בתוך יריד, וכשהקימו בו דוכן או תא כדי למכור בו. המסים השונים האלה נודעו באנגליה בשמות ‎passage‎, ‎pontage‎, ‎lastage‎ ו-‎stallage‎. לעתים המלך, ולעתים אציל גדול שהיתה לו בנסיבות מסוימות, כך נדמה, סמכות לכך, היה מעניק לסוחרים מסוימים, ובייחוד לאלה שישבו בנחלותיו שלו, פטור כללי ממסים כאלה. סוחרים אלה, אף שמכל בחינה אחרת היה מעמדם מעמד של עבדים או קרוב מאוד לכך, נקראו מטעם זה סוחרים חופשיים. בתמורה נהגו לשלם למגינם מעין מס גולגולת שנתי. באותם ימים ההגנה ניתנה לעתים רחוקות בלבד בלא תמורה של ממש, ואפשר שראו במס הזה פיצוי על מה שעלולים היו פטרוניהם להפסיד בשל הפטור מן המסים האחרים. בתחילה נראה שמסי הגולגולת האלה והפטורים הללו היו אישיים לגמרי, וחלו על יחידים מסוימים בלבד, לכל ימי חייהם או כל עוד רצו בכך מגיניהם. בדיווחים החלקיים מאוד שפורסמו מתוך ספר יום הדין (‎Doomsday‎-‎book‎) על כמה מעיירות אנגליה, מוזכר פעמים רבות המס שכל בורגני ובורגני שילם, אם למלך ואם לאציל גדול אחר, תמורת הגנה מסוג זה, ולעתים מוזכר רק הסכום הכולל של כל המסים האלה. {ראו ‎Brady‎’‎s‎ ‎Historical‎ ‎Treatise‎ ‎of‎ ‎Cities‎ ‎and‎ ‎Boroughs‎, ‎p‎. ‎3‎. ‎etc‎.}

אך כמה שפל שיהיה מעמדם המקורי של תושבי העיירות, ברור לחלוטין שהם הגיעו לחירות ולעצמאות הרבה לפני מעבדי האדמה בכפר. אותו חלק בהכנסות המלך שנבע ממסי גולגולת כאלה בעיירה מסוימת נהגו להחכיר, לתקופה של שנים אחדות ובדמי חכירה קבועים, לעתים לשריף המחוז ולעתים לאנשים אחרים. הבורגנים עצמם זכו לא אחת באמון מספיק כדי שיורשו לחכור את ההכנסות מסוג זה שנבעו מעיירתם שלהם, כשהם ערבים יחד ולחוד לדמי החכירה כולם. {ראו ‎Madox‎, ‎Firma‎ ‎Burgi‎, ‎p‎. ‎18‎; ‎also‎ ‎History‎ ‎of‎ ‎the‎ ‎Exchequer‎, ‎chap‎. ‎10‎, ‎sect‎. ‎v‎, ‎p‎. ‎223‎, ‎first‎ ‎edition‎.} החכרה בדרך זו התיישבה היטב, כמדומני, עם ההתנהלות המקובלת של הריבונים בכל ארצות אירופה, שנהגו לעתים קרובות להחכיר אחוזות שלמות לכלל חוכריהן, כשהם ערבים יחד ולחוד לדמי החכירה כולם, ובתמורה הותר להם לגבות אותם בדרכם שלהם ולשלמם לאוצר המלך בידי הנציב שלהם עצמם, וכך היו משוחררים לגמרי מיהירותם של פקידי המלך: נסיבה שנחשבה באותם ימים חשובה מכול.

בתחילה הוחכרה העיירה לבורגנים, ככל הנראה, באותו אופן שבו הוחכרה לחוכרים אחרים, כלומר לתקופה של שנים אחדות בלבד. עם הזמן, ואולם, נראה שהפך למנהג רווח להעניק להם אותה בחזקת נחלה, כלומר לצמיתות, תוך שמירה על דמי חכירה קבועים שלא יועלו עוד לעולם. משנעשה התשלום תמידי, הפכו גם הפטורים שניתנו בעדו, מטבע הדברים, לתמידיים. הפטורים האלה חדלו אפוא להיות אישיים, ומעתה לא ניתן היה לראותם כשייכים ליחידים באשר הם יחידים, אלא באשר הם …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Rise and Progress of Cities and Towns after the Fall of the Roman Empire. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 308-316). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)