פסיכולוגיית העצמי של קוהוט: אמפתיה, העברות העצמי ותהליך השינוי הטיפולי

פסיכולוגיית העצמי של קוהוט: אמפתיה, העברות העצמי ותהליך השינוי הטיפולי

מבוא 1
מן המודל הדחפי אל פסיכולוגיית העצמי 1
האמפתיה כהגדרה של שדה התצפית 1
שלושת הספרים ושלושת השלבים 2
מושגי היסוד של התאוריה 3
אובייקט-העצמי 3
העצמי הדו-קוטבי והתלת-קוטבי 3
שלוש העברות העצמי 4
מנגנון השינוי: תסכול אופטימלי והפנמה ממירה 4
בניית מבנה מתוך כשל במידה הנכונה 4
ביקורת מבפנים על מעמדם של המושגים 5
פרדיגמה נפרדת או ענף בתוך הפסיכואנליזה 5
הביקורת מן הפסיכואנליזה הקלאסית ומן הזרם הקלייניאני 5
יחסי אובייקט, אינטרסובייקטיביות והתאוריה ההתייחסותית 6
הממד האמפירי בן זמננו 6
אמפתיה של המטפל כמנבאת תוצאה 6
קרעים בברית ותיקונם 7
תיפעול מושגי התאוריה במחקר 7
סיכום 8
רשימת מקורות 9

מבוא

היינץ קוהוט פתח את דרכו התאורטית במאמר משנת 1959 שבו בחן את היחס שבין אופן התצפית ובין התאוריה בפסיכואנליזה, וקשר את גבולותיו של התחום אל שיטת התצפית שלו, כלומר אל האינטרוספקציה ואל האמפתיה (‎Kohut‎, ‎1959‎). כעבור תשע שנים הציג מתווה שיטתי לטיפול האנליטי בהפרעות אישיות נרקיסיסטיות (‎Kohut‎, ‎1968‎), ומתווה זה התרחב לספר שלם שהציג גישה שיטתית לטיפול בהפרעות אלה (‎Kohut‎, ‎1971‎). הספר שבא אחריו הכריז על מה שקוהוט כינה גבולותיה של התאוריה האנליטית הקלאסית, והציע את פסיכולוגיית העצמי כמסגרת תאורטית עצמאית לצד תורתו של פרויד (‎Kohut‎, ‎1977‎), ואילו הספר שראה אור לאחר מותו, בעריכת ארנולד גולדברג ובשיתופו של פול סטפנסקי, הוקדש כולו לשאלת מנגנון הריפוי (‎Kohut‎, ‎1984‎).

מרכז הכובד של התאוריה הוא מושג אובייקט-העצמי, שתואר בספרות בת זמננו כמוקד של פסיכולוגיה של בריאות ולא של פתולוגיה בלבד (‎Doctors‎, ‎2020‎). לצד המושג הזה עומדת טענה מתודולוגית, שלפיה האמפתיה אינה סגולה אישית של המטפל אלא אופן איסוף נתונים על עולמו הפנימי של הזולת (‎Kohut‎, ‎1959‎). המחלוקת על מעמדה של הטענה הזאת נמשכת: יש שבחנו את היחס בין התצפית ובין התאוריה אצל קוהוט וטענו שהעמדת האמפתיה כמכשיר ההגדרה של התחום מטשטשת את ההבחנה ביניהן (‎Balter‎ & ‎Spencer‎, ‎1991‎), ויש שהמשיכו לפתח את המושג ולתאר בו דרגות ואופנים שונים של תקשורת (‎Gardner‎, ‎2024‎; ‎Goldin‎, ‎2024‎).

סקירה זו עוקבת אחר חמישה צירים. תחילה נבחנת היפרדותו של קוהוט מן המודל הדחפי ומקומה של האמפתיה בהגדרת שדה התצפית; לאחר מכן מוצגים מושגי היסוד של התאוריה, ובהם אובייקט-העצמי, העצמי הדו-קוטבי ושלוש העברות העצמי; הפרק השלישי עוסק במנגנון השינוי, כלומר בתסכול האופטימלי ובהפנמה הממירה, ובמחלוקת שהתעוררה סביבו; הפרק הרביעי מוקדש לפולמוס התאורטי ולשאלה אם לפנינו פרדיגמה נפרדת או ענף בתוך הפסיכואנליזה; והפרק החמישי בוחן את הממד האמפירי בן זמננו, כלומר את מחקרי התהליך והתוצאה שנוגעים לאמפתיה, לברית הטיפולית ולתיפעול מושגיה של התאוריה.