עבודות אקדמיות על עצמי כוזב

"עצמי כוזב" (False Self) הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, לתיאור מצב שבו האדם מפתח זהות חיצונית מותאמת לציפיות הסביבה במקום לתת ביטוי אותנטי ל"עצמי האמיתי". העצמי הכוזב נבנה לרוב כבר בילדות, כאשר הצרכים והתחושות הפנימיות של הילד אינם מקבלים הכרה או מענה, והוא לומד להתאים את עצמו כדי לזכות באהבה, ביטחון או הישרדות. כך מתפתחת תחושת ניכור פנימי – האדם "מתפקד" בעולם, אך חווה ריקנות, חוסר חיות וניתוק מעצמו. במצבים קיצוניים, העצמי הכוזב עלול להסתיר לחלוטין את העצמי האמיתי, עד כדי תחושת אובדן זהות פנימית.

העבודות האקדמיות העוסקות בנושא "עצמי כוזב" מתמקדות במגוון סוגיות מרכזיות, כגון היחסים בין היווצרות העצמי הכוזב לבין חוויות ילדות מוקדמות של חוסר נראות או היעדר החזקה רגשית; האופן שבו העצמי הכוזב בא לידי ביטוי במערכות יחסים בינאישיות ובתהליכי טיפול; והשאלה עד כמה הוא מהווה מנגנון הסתגלות חיוני לעומת גורם מעכב בהתפתחות אישית. חוקרים מעלים לדיון גם את ההבדל בין "עצמי כוזב" פתולוגי לבין ביטויים נורמטיביים של הסתגלות חברתית, וכן את מקומו של המושג בתרבות ובחברה עכשווית המאופיינת בלחצי נראות, תדמית ותפקוד. במגמות עדכניות ניכרת התעניינות בהקשרים בין העצמי הכוזב לבין נושאים רחבים יותר, כגון זהות מגדרית, אותנטיות בעידן הדיגיטלי, ותהליכי היווצרות עצמי במצבים של טראומה או מצוקה נפשית.