הגבלת כניסת עיתונאים לאזורי לחימה וחופש העיתונות במשפט הישראלי

עבודת סמינריון

הגבלת כניסת עיתונאים לאזורי לחימה וחופש העיתונות במשפט הישראלי

סמינר בסוגיות מתקדמות במשפט ציבורי

2025

תוכן עניינים

מבוא 1
חופש הביטוי 3
התייחסות בתי המשפט לחופש הביטוי 3
מבחן הוודאות הקרובה 4
חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת 5
הצנזורה בישראל 8
סמכויותיה של הצנזורה הצבאית 8
ועדת העורכים 8
צנזורה במדינות דמוקרטיות 9
פסק הדין בעניין התאחדות עיתונאי החוץ בישראל 11
משפט משווה בין הדין הישראלי לדין האמריקאי 13
מסקנות 17
ביבליוגרפיה 19
חקיקה 19
מאמרים וספרות 19
פסיקה 20

מבוא

חופש הביטוי נמנה עם אבני היסוד של המשטר הדמוקרטי, ובלעדיו אין ממש בפיקוח הציבורי על השלטון ובהכרעתו המושכלת של הבוחר. בישראל לא עוגן חופש הביטוי בחוק כתוב, אלא נוצר ועוצב בפסיקתו של בית המשפט העליון, ובראש ובראשונה בפסק הדין בעניין קול העם, שבו קבע השופט אגרנט כי חופש הביטוי הוא מן החירויות המכוננות של המשטר הדמוקרטי, וכי ניתן להגבילו רק מקום שבו מתקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה בשלום הציבור או בביטחון המדינה. חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת נגזרים מחופש הביטוי, והם המכשיר שבאמצעותו מגיע המידע על פעולות השלטון אל הציבור.

נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין אינטרסים מתחרים הושפעה עמוקות מחקיקתם של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל חוק-יסוד: חופש העיסוק בשנת 1992, אשר העניקו לזכויות האדם מעמד חוקתי והכפיפו את הפגיעה בהן לתנאיה של פסקת ההגבלה. אף שחופש הביטוי אינו נזכר בחוקי היסוד במפורש, הוא הוכר כנגזרת של הזכות לכבוד, ומכאן מעמדו החוקתי. ואולם, ככל זכות חוקתית, גם חופש הביטוי אינו מוחלט, והוא נסוג מפני אינטרסים ציבוריים כבדי משקל, ובהם ביטחון המדינה ושלום הציבור.

המתח בין השניים מתחדד שבעתיים בעת לחימה. דווקא בתקופה שבה הציבור זקוק למידע עצמאי ומהימן על פעולות הצבא ועל החלטות הדרג המדיני, גוברים הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנוכחות עיתונאים בשדה הקרב ובפרסום מידע בזמן אמת. מחקרים עדכניים על סיקור מלחמות מלמדים כי עיתונאים הפועלים באזורי לחימה חיים בתחושת סכנה מתמדת, וכי שאלת הגישה אל שדה הקרב והבטחת שלומם של המסקרים היא מן האתגרים המרכזיים של העיתונות בת זמננו.

לצד חופש הפרסום עומדת זכותו של הציבור לקבל מידע מידי הרשויות, שעוגנה בישראל בחוק חופש המידע. מחקר השוואתי עדכני שבחן את חוויית העיתונאים בשימוש בחוקי חופש מידע מצא כי יעילותם של חוקים אלה תלויה פחות בנוסח החוק ויותר בתרבות השלטונית ובנכונותן של הרשויות לשתף פעולה, וכי בעתות משבר ומתח פוליטי נוטות הרשויות להרחיב את השימוש בחריגים ולצמצם את הגישה למידע. מגמה זו מחייבת בחינה זהירה של כל הסדר המגביל את גישת העיתונות אל המידע ואל השטח.

השוואה בין-מדינתית מלמדת כי מידת הפיקוח על התקשורת היא מן הסממנים המבחינים בין משטרים דמוקרטיים לבין משטרים שאינם כאלה, וכי שחיקה בחופש התקשורת נוטה ללוות שחיקה רחבה יותר בערכים דמוקרטיים. על רקע זה עומדת במרכז עבודה זו השאלה אם חסימת כניסתם העצמאית של עיתונאים לאזור לחימה מהווה פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, ואם פגיעה זו עומדת באמות המידה החוקתיות שנקבעו בפסיקה. שאלה זו אינה תיאורטית: עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" נחסמה כניסתם העצמאית של עיתונאים זרים לרצועת עזה, והסוגיה הובאה לפתחו של בית המשפט הגבוה לצדק בעתירת התאחדות עיתונאי החוץ בישראל.

העבודה בנויה מחמישה חלקים. החלק הראשון עומד על עקרון חופש הביטוי, על מעמדו החוקתי ועל מבחני האיזון שפיתח בית המשפט העליון, ובראשם מבחן הוודאות הקרובה, ובהמשכו נבחנים חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת וההגנות שקבע המחוקק. החלק השני מוקדש למוסד הצנזורה הצבאית בישראל, לסמכויותיו, לפיקוח השיפוטי עליו ולפועלה של ועדת העורכים. החלק השלישי מנתח את פסק הדין בעניין התאחדות עיתונאי החוץ בישראל, שבו נדחתה העתירה נגד חסימת כניסתם של עיתונאים זרים לרצועת עזה. החלק הרביעי עורך השוואה בין הדין הישראלי לדין האמריקאי, ובכלל זה להלכות שנקבעו בעניין ‎Schenck‎ ובעניין ‎Abrams‎ ולהשפעתו של חוק הפטריוט. החלק החמישי מסכם את הדיון ומציג את מסקנות העבודה.