הזכות לפרטיות אל מול שלום הציבור בעיר הדיגיטלית

תוכן עניינים

מבוא 1
הזכות לפרטיות ומערכת המשפט 3
פרטיות, הליך פלילי ושלום הציבור 7
שמירה על שלום הציבור בעיר דיגיטלית ופגיעה בפרטיות 10
אמצעים טכנולוגיים בשירות אכיפת החוק והפגיעה בפרטיות 15
אמצעי אכיפה בתקופת מגפת הקורונה 15
אמצעים דיגיטליים בשירות רשויות החקירה 16
רוגלות בשירות שירות הביטחון הכללי 18
משפט משווה 20
האיחוד האירופי ורגולציית ה-‎GDPR‎ 20
ארצות הברית 21
סיכום ומסקנות 22
ביבליוגרפיה 24
חקיקה 24
פסיקה 24
ספרות ודוחות 25
מקורות במרשתת 26
מקורות לועזיים 26

מבוא

העיר הדיגיטלית חדלה להיות חזון עתידני והיא סביבת החיים של רוב תושבי העולם המפותח. מצלמות רחוב, חיישנים המשובצים בתשתיות העירוניות, מערכות לקריאה אוטומטית של לוחיות רישוי ואמצעים לזיהוי ביומטרי פרושים במרחב הציבורי ואוספים מידע על תושבים באופן רציף, בלא שהתושב נדרש להסכים לאיסוף ובלא שהוא יודע מה נאסף עליו, מי מחזיק במידע ולאיזו תכלית ייעשה בו שימוש. במקביל עבר ההליך השיפוטי עצמו דיגיטציה: פסקי דין והחלטות מתפרסמים ברשת ונגישים לכל אדם בלחיצת כפתור, ועמם שמותיהם של בעלי הדין, העדים, החשודים והנאשמים.

שני התהליכים הללו מעמידים את הזכות החוקתית לפרטיות, המעוגנת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ומוסדרת בחוק הגנת הפרטיות, במתח מתמיד עם אינטרס ציבורי כבד משקל לא פחות: שמירה על שלום הציבור ועל ביטחונו. המתח הזה אינו ייחודי לישראל. מחקר העוסק בשימוש של רשויות אכיפת החוק בטכנולוגיות לזיהוי פנים מצביע על כך שהאסדרה הקיימת אינה מתמודדת עם העובדה שמדובר לא רק באמצעי זיהוי אלא בכלי לניתוח נתונים בקנה מידה רחב, ועל כן נדרשת אסדרה של פעולת הניתוח עצמה. מנגד נטען כי דווקא גישה אסדרתית מדורגת, המבחינה בין שימושים שונים במרחב הציבורי ובין רמות הסיכון שלהם, היא הדרך המעשית לאזן בין אכיפה יעילה לבין הגנה על אנונימיות.

לשאלה זו יש גם פן חלוקתי ופן של אמון ציבורי. מחקרים על מעקב עירוני מלמדים כי נטל הניטור נופל בעיקר על שכונות מוחלשות ועל קבוצות מיעוט, וכי הטכנולוגיה מעמיקה פרקטיקות אכיפה מפלות שהיו קיימות לפניה. נוסף לכך, עמדת הציבור כלפי זיהוי פנים במרחב הציבורי אינה אחידה והיא תלויה בהקשר השימוש ובזהות המפעיל, ומכאן שאסדרה גורפת, בין מתירה ובין אוסרת, מחמיצה את ההבחנות שהציבור עצמו עושה. לצד אלה מצביעה הספרות על שקיפות כתנאי מקדמי לכל הסדר אסדרתי, שכן בלא חובת גילוי בדבר סוג הטכנולוגיה, היקף השימוש בה ושיעורי הדיוק שלה אין בידי הציבור ואין בידי בתי המשפט כלים לבקר את הפעלתה.

בישראל התחדד המתח הזה בשני אירועים מכוננים. הראשון הוא ההסתייעות ביכולות המעקב של שירות הביטחון הכללי לצורך איתור מאומתי קורונה, שבית המשפט העליון התיר אותה רק בנסיבות קיצוניות ולפרק זמן מוגבל, עד להסדרה בחקיקה ראשית. השני הוא הפעלתן של מערכות צילום ומעקב במרחב הציבורי, ובראשן מערכת "עין הנץ", במשך שנים ארוכות מכוח סמכויות כלליות ובלא הסמכה מפורשת בחוק. בשני המקרים לא הייתה מחלוקת על עצם הפגיעה בפרטיות, והמחלוקת נגעה לשאלה מי מוסמך להתיר אותה, באיזה הליך ובאילו מגבלות.

מכאן שאלת המחקר של עבודה זו: כיצד מאזנת מערכת המשפט הישראלית בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס בשמירה על שלום הציבור בעיר הדיגיטלית, והאם האיזון הנוהג מספק מענה מוסדי מניח את הדעת. הטענה המרכזית היא שהפער בישראל אינו פער של עקרונות אלא פער של הסדרה: בית המשפט חזר והכיר בזכות לפרטיות כזכות חוקתית, אך המחוקק פיגר אחר הטכנולוגיה, וחלק הארי של פעולות האיסוף והמעקב הופעל במשך שנים מכוח סמכויות כלליות, בלא רשימת תכליות סגורה, בלא מגבלות על תקופת שמירת המידע ובלא מנגנוני פיקוח עצמאיים.

העבודה בנויה כך: הפרק הראשון עומד על מעמדה של הזכות לפרטיות במשפט הישראלי ועל התנגשותה עם עקרון פומביות הדיון בעידן שבו פסקי דין נגישים ברשת. הפרק השני עוסק בפרטיות בהליך הפלילי, בפרסום שמות חשודים ונאשמים ובצווי איסור הפרסום. הפרק השלישי עובר אל העיר החכמה ואל איסוף המידע הביומטרי בה. הפרק הרביעי בוחן את האמצעים הטכנולוגיים שבידי רשויות אכיפת החוק, מאמצעי האכיפה בתקופת מגפת הקורונה ועד לחדירה לטלפונים ניידים ולשימוש ברוגלות. הפרק החמישי מציג משפט משווה מן האיחוד האירופי ומארצות הברית, ולבסוף מוצגים סיכום ומסקנות.