השוואת תפיסת השפה ותפיסת הקשר בין השפה לחיים בין ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו" לגרשום שלום לבין "גלוי וכסוי בלשון" לביאליק

השוואת תפיסת השפה ותפיסת הקשר בין השפה לחיים בין ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו" לגרשום שלום לבין "גלוי וכסוי בלשון" לביאליק

על פי גרשום שלום ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו", אין אפשרות אמיתית לחדש את העברית. ניתן לעשות זאת למראית עין, ולהשתמש בעברית כשפת חולין בפועל, אולם השימוש הזה לא באמת מחלן את השפה, ולא משחרר אותה מכוחה המיתולוגי והאפוקליפטי. לכן, על פי שלום, יש סכנה גדולה מאד בניסיונות חידוש העברית, כיוון שהכוח המיתולוגי של השפה עתיד לפרוץ מתוך השפה שלכאורה עברה חידוש וחילון (אך לא באמת), ולסחוף איתו את הדוברים לתהום אפוקליפטי. מבחינה זו ניתן לומר שלדעתו של שלום, השימוש בשפה מכתיב את הפעולות של האדם, אפילו אם הוא אינו מודע לקשר הזה. שלום מציג תפיסה דטרמיניסטית בה לניסיון לחילון העברית יכולה להיות רק תוצאה אחת, והכל עניין של זמן עד "ההתפכחות", עד שיבינו מחדשי העברית שלא ניתן לחלן את השפה, והיא תפרוץ במלוא כוחה המיתולוגי והאפוקליפטי. כל בחירת המילים של שלום היא דטרמיניסטית וחד משמעית: "אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים", "העברית הזאת היא הרת פורענות.
היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו". התהליך הוא חד כיווני, ברור, ולא ניתן לשנותו, אלא רק להתעלם ממנו ולשרות ב"עיוורון", שלא ישפיע על ההתרחשויות בסופו של דבר. בדומה לשלום, גם ביאליק ב"גלוי וכסוי בלשון" מבחין בין שני הרבדים של השפה: הרובד החילוני, החיצוני, המשמש לתקשורת, ושהשימוש בו מרושל, אל מול הרובד הפנימי, הנשגב, של המלים בגבורתן. עוד מסכים ביאליק עם שלום באלמנט המשעבד של המילה "ומה אם המלה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל שכן". אך ההסכמה בין ביאליק לבין שלום על שני אלמנטים אלה – ההפרדה בין שני הרבדים של השפה, והאלמנט המשעבד בשפה – רק מדגישה ומחדדת את ההבדל התהומי בגישה ביניהם. ראשית, עבור ביאליק, הרובד……………….