חובת הזהירות של נושא משרה בתאגיד בראי דיני הנזיקין

המכללה האקדמית ספיר

בית הספר למשפטים

עבודה סמינריונית

חובת הזהירות של נושא משרה בתאגיד בראי דיני הנזיקין

2025

תוכן עניינים

מבוא 1
הדין הפוזיטיבי 3
הגדרת נושא המשרה ותורת האורגנים 3
הגדרת נושא המשרה 3
תורת האורגנים 4
חובת הזהירות של נושא משרה בתאגיד 5
פסיקה מרכזית בעניין חובת הזהירות של נושא המשרה 6
פרשת בנק צפון אמריקה 7
כלפי מי חלה חובת הזהירות 9
יסוד ההתרשלות 9
הגורמים הנשקלים בבחינת יסוד ההתרשלות 10
הגישה התועלתנית אל מול גישת הצדק המתקן 11
נוסחת ההתרשלות הכלכלית של לרנד הנד 12
משפט משווה וכלל שיקול הדעת העסקי 14
חובת הזהירות במשפט המשווה 14
כלל שיקול הדעת העסקי כסטנדרט ביקורת שיפוטית 16
אימוץ הכלל בפסיקה הישראלית 17
הדין הנורמטיבי 18
ביקורת נגד הטלת חובת זהירות על דירקטורים ונושאי משרה 18
השאת ערך או צמצום נזק בראי שני החוקים 20
הצעה למחוקק להפרדת סטנדרטי הביקורת 22
סיכום 25
רשימת מקורות 27
חקיקה ישראלית 27
פסיקה ישראלית 27
ספרות ומאמרים 28
חקיקה זרה 29
פסיקה זרה 29
ספרות זרה 30

מבוא

התאגיד המודרני מתאפיין בהפרדה בין הבעלות על ההון לבין השליטה בניהולו. בעלי המניות מפקידים את נכסיהם בידי נושאי משרה, ואלה מנהלים את עסקי החברה ומקבלים בשמה החלטות בעלות השלכות כלכליות מרחיקות לכת. הפרדה זו מולידה את בעיית הנציג ומחייבת את המשפט לקבוע כללים שימנעו ניצול לרעה של כוח הניהול ויחייבו את נושאי המשרה לנהוג ברמת זהירות ומיומנות ראויה. המחוקק נתן לכך ביטוי בשתי חובות מרכזיות המוטלות על נושא המשרה, חובת האמונים וחובת הזהירות, כאשר האחרונה מעוגנת בסעיפים 252 ו-253 לחוק החברות ומפנה במפורש אל עוולת הרשלנות שבסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

הפניה כפולה זו, מדיני התאגידים אל דיני הנזיקין, היא מקור הקושי שבו עוסקת עבודה זו. סטנדרט "הדירקטור הסביר" שנקבע בפרשת בנק צפון אמריקה הוא נוסחה כללית שיש לתרגם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ובפועל הוא מותיר את נושא המשרה בלא אמת מידה מעשית שבאמצעותה יוכל לבחון את צעדיו מראש. לעומת זאת, בחינת סטנדרט "האדם הסביר" בעוולת הרשלנות נהנית מפסיקה ענפה ומכלים אנליטיים מפותחים, ובהם נוסחת ההתרשלות הכלכלית של השופט לרנד הנד ושיקולי היעילות הכלכלית שפיתחו המלומדים ריצ'רד פוזנר וגווידו קלברזי. הפער בין שני הסטנדרטים מעורר את השאלה אם ניתן, ואם ראוי, לשאוב מדיני הנזיקין הכלליים אל תוך בחינת התרשלותו של נושא המשרה.

שאלה זו אינה ייחודית לדין הישראלי. הספרות המשווה מלמדת כי חובת הזהירות וכלל שיקול הדעת העסקי נדדו בין שיטות משפט וקיבלו בכל אחת מהן משמעות מקומית שונה, כך שעצם אימוצו של הכלל אינו מבטיח אחידות ביישומו. כך, בשיטות המשפט הקונטיננטליות נדונה בשנים האחרונות שאלת היחס בין חובת הזהירות הסטטוטורית לבין מרחב שיקול הדעת המוקנה להנהלה, ובמשפט האמריקאי נטען כי הסדרי הפטור וההגנה הדיונית רוקנו את חובת הזהירות מתוכן מהותי והותירו אותה כחובה מוצהרת בלבד. לצד זאת מתפתחת גישה הרואה בחובת הפיקוח של הדירקטוריון חובה אקטיבית לרכישת מידע, ומעבירה את מוקד הביקורת השיפוטית מתוכן ההחלטה אל איכות התהליך שקדם לה.

על רקע זה, השאלה העיקרית שבה עוסקת עבודה זו היא כיצד ראוי שבית המשפט יבחן את התרשלותו של נושא משרה בתאגיד. האם מדובר בבחינה כלכלית, בדמות נוסחת הנד או גרסה מותאמת שלה, או שמא בבחינה נורמטיבית רחבה המשקללת מנעד שלם של שיקולי מדיניות. שאלת משנה הנגזרת מכך נוגעת למעמדו של כלל שיקול הדעת העסקי, שאומץ בדין הישראלי בפרשת ורדניקוב, ביחס לחובת הזהירות ולאמצעי הזהירות הקבועים בסעיפים 252 ו-253 לחוק החברות, ולשאלה אם ניתן ליישב בין השניים בלא לרוקן אחד מהם מתוכן.

העבודה בנויה משני פרקים. הפרק הראשון מציג את הדין הפוזיטיבי בשלושה רבדים, חקיקה, פסיקה ומשפט משווה. בפרק זה אבחן מיהו נושא המשרה ומהי תורת האורגנים, אעמוד על מהות חובת הזהירות ועל יסוד ההתרשלות מנקודת המבט הנזיקית ומנקודת המבט התאגידית כאחת, ואציג את כלל שיקול הדעת העסקי ואת אימוצו בפסיקה הישראלית. הפרק השני מציג ניתוח נורמטיבי. בפרק זה אבחן את ההצדקות להטלת חובת זהירות על נושאי משרה ואת הביקורת שהושמעה נגדן, אשאל אם ניתן לבחון את התרשלות נושא המשרה באמצעות כלים כלכליים, ואציע מודל דו שלבי לבחינת חובת הזהירות המבוסס על כלל שיקול הדעת העסקי. הפרק נחתם בהצעה למחוקק להפריד בין סטנדרט הביקורת הפרוצדורלי לבין סטנדרט הביקורת המהותי.