על המושבות: תרגום של הפרק השביעי בספר הרביעי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על המושבות

חלק ראשון. על המניעים להקמת מושבות חדשות

האינטרס שהביא להתיישבות הראשונה של המושבות האירופיות השונות באמריקה ובאיי הודו המערבית לא היה ברור ומובחן כל כך כמו זה שהנחה את הקמת המושבות של יוון ורומא העתיקות.

כל אחת ממדינות יוון העתיקה החזיקה בטריטוריה קטנה מאוד בלבד. כאשר התרבו התושבים באחת מהן מעבר למה שאותה טריטוריה יכלה לפרנס בנקל, נשלח חלק מהם לחפש מקום מושב חדש באיזה אזור נידח ומרוחק של העולם. השכנים הלוחמניים שהקיפו אותן מכל עבר הקשו על כל אחת מהן להרחיב במידה ניכרת את שטחה בבית. מושבות הדורים פנו בעיקר לאיטליה ולסיציליה, שבתקופות שקדמו לייסודה של רומא היו מיושבות בעמים ברברים ולא מתורבתים; ואילו מושבות היונים והאיאולים, שני השבטים הגדולים האחרים של היוונים, פנו לאסיה הקטנה ולאיי הים האגאי, שתושביהם היו באותה עת, כפי הנראה, במצב דומה למדי לזה של תושבי סיציליה ואיטליה. עיר האם ראתה במושבה ילד הזכאי תמיד לחסד ולסיוע נדיבים, וחייב בתמורה הכרת תודה וכבוד רבים, אך בה בעת ראתה בה ילד שהשתחרר מרשותה, ולא התיימרה לתבוע עליו סמכות או שיפוט ישירים. המושבה קבעה לעצמה את צורת השלטון שלה, חוקקה את חוקיה, בחרה את שופטיה, וכרתה שלום או יצאה למלחמה עם שכניה כמדינה עצמאית, בלי צורך להמתין לאישורה או להסכמתה של עיר האם. אין ברור ומובחן יותר מן האינטרס שהנחה כל מפעל התיישבות כזה.

רומא, כמו רוב הרפובליקות העתיקות האחרות, נוסדה במקורה על חוק אגררי שחילק את הטריטוריה הציבורית ביחס מסוים בין האזרחים השונים שהרכיבו את המדינה. מהלך העניינים האנושי, דרך נישואין, ירושה והעברת בעלות, שיבש בהכרח את החלוקה המקורית הזאת, ולא אחת העביר לידיו של אדם יחיד קרקעות שהוקצו לפרנסתן של משפחות רבות ושונות. כדי לתקן את התקלה הזאת, שכך נחשבה, נחקק חוק שהגביל את כמות הקרקע שאזרח יכול להחזיק בה לחמש מאות יוגרה, כלומר כ-350 אקר אנגליים. אלא שהחוק הזה, אף שאנו קוראים כי נאכף בהזדמנות אחת או שתיים, הוזנח או שעקפו אותו, ואי השוויון ברכוש הוסיף וגדל בלי הרף. רוב האזרחים לא החזיקו קרקע כלל, ובלעדיה הקשו המנהגים והנהגים של אותם ימים על אדם בן חורין לשמור על עצמאותו. בימינו, גם אם אין לאיש עני קרקע משלו, אם יש בידו מעט הון הוא יכול לחכור את אדמתו של אחר או לנהל איזה מסחר קמעוני קטן; ואם אין לו הון כלל, הוא יכול למצוא תעסוקה כפועל חקלאי או כבעל מלאכה. אך אצל הרומאים הקדמונים עובדו כל אדמות העשירים בידי עבדים, שעבדו תחת משגיח שאף הוא היה עבד; וכך היה לבן חורין עני סיכוי קלוש להיות מועסק כחוכר או כפועל. גם כל המסחר והמלאכות, ואפילו המסחר הקמעוני, התנהלו בידי עבדיהם של העשירים לטובת אדוניהם, ועושרם, סמכותם וחסותם של אלה הקשו על בן חורין עני לעמוד בתחרות מולם. משום כך כמעט שלא נותרו לאזרחים חסרי הקרקע אמצעי מחיה כלשהם מלבד מתת ידם של המועמדים בבחירות השנתיות. הטריבונים, בשעה שביקשו ללבות את העם נגד העשירים והרמים, הזכירו לו את חלוקות הקרקע הקדומות, והציגו את החוק שהגביל סוג זה של קניין פרטי כחוק היסוד של הרפובליקה. העם הרים קול צעקה ותבע קרקע, ואילו העשירים והרמים, כך מותר לנו להאמין, היו נחושים בהחלט שלא למסור לו חלק כלשהו משלהם. כדי לרצות אותו במידת מה הציעו אפוא לא אחת לשלוח מושבה חדשה. אלא שרומא הכובשת לא נאלצה, אף לא בהזדמנויות כאלה, לשלח את אזרחיה לחפש את מזלם, אם מותר לומר כך, בעולם הרחב בלי שידעו היכן יתיישבו. היא הקצתה להם קרקעות, בדרך כלל במחוזות הכבושים של איטליה, ושם, בהיותם בתחומי שלטונה של הרפובליקה, לא יכלו לעולם להקים מדינה עצמאית, אלא היו לכל היותר מעין תאגיד, שאף שהיה בכוחו לחוקק תקנות לניהול ענייניו, היה כפוף תמיד לתיקון, לשיפוט ולסמכות החקיקה של עיר האם. שליחתה של מושבה מסוג זה לא רק סיפקה במידת מה את רצון העם, אלא גם הקימה לא אחת מעין חיל מצב במחוז שזה עתה נכבש, שנאמנותו עלולה הייתה בלעדיו להיות מוטלת בספק. מושבה רומית, אם כן, בין שנתבונן בטיבו של המפעל עצמו ובין שנתבונן במניעים להקמתו, הייתה שונה לחלוטין ממושבה יוונית. בהתאם לכך, המילים המציינות בשפות המקור את שני סוגי המפעלים הללו נבדלות מאוד במשמעותן. המילה הלטינית (‎colonia‎) פירושה פשוט מטע או נטיעה. המילה היוונית (‎apoixia‎), לעומת זאת, פירושה היפרדות מקום מגורים, יציאה מן הבית, עזיבת המשכן. אך אף שהמושבות הרומיות נבדלו מן היווניות בבחינות רבות, האינטרס שדחף להקמתן היה ברור ומובחן באותה מידה. שני המוסדות שאבו את מקורם או מהכרח שאין לעמוד בפניו, או מתועלת ברורה וגלויה לעין.

הקמתן של המושבות האירופיות באמריקה ובאיי הודו המערבית לא נבעה משום הכרח; ואף שהתועלת שצמחה מהן הייתה גדולה מאוד, אין היא ברורה וגלויה לעין באותה מידה. בעת הקמתן לא הבינו אותה כלל, והיא לא הייתה המניע לא להקמתן ולא לתגליות שהולידו אותן; ואפשר שגם היום אין מבינים היטב את טיבה, היקפה וגבולותיה של אותה תועלת.

בני ונציה ניהלו במאות הארבע עשרה והחמש עשרה מסחר רווחי מאוד בתבלינים ובסחורות אחרות מהודו המזרחית, שאותן הפיצו בין שאר עמי אירופה. הם רכשו אותן בעיקר במצרים, שהייתה אז תחת שלטון הממלוכים, אויביהם של התורכים, שבני ונציה היו אויביהם אף הם. שיתוף אינטרסים זה, בסיועו של כספה של ונציה, יצר קשר שהעניק לוונציאנים כמעט מונופול על הסחר הזה.

רווחיהם הגדולים של …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of Colonies. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 430-497). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)