תיאטרון חברתי וארטיביזם כזירות של התנגדות ושינוי חברתי

אוניברסיטת חיפה
הפקולטה למדעי הרוח
החוג לתיאטרון

תיאטרון חברתי וארטיביזם כזירות של התנגדות ושינוי חברתי

שם הקורס: לשחק את ההתנגדות: מתיאטרון קהילתי לארטיביזם
עבודה מסכמת
2025

תוכן עניינים

מבוא 1
ארטיביזם 2
תיאטרון חברתי 4
האישה המזרחית על הבמה 6
חיבור אישי 8
סיכום 10
ביבליוגרפיה 11

מבוא

היחסים בין יצירה אמנותית ובין פעולה חברתית מלווים את שדה האמנות והתיאטרון מזה עשורים, אך בשנים האחרונות הם קיבלו דחיפות חדשה. המונח ארטיביזם, שהוא הֶלחם של אמנות ואקטיביזם, מתאר עשייה המשלבת יצירה אמנותית עם מאבק חברתי ופוליטי, לצד תיעוד ומחקר של אותו מאבק. במקביל התפתח שדה התיאטרון החברתי, מונח מטרייה לפרקטיקות תיאטרון הפועלות מחוץ למוסדות התרבות הממוסדים ומכוונות לשינוי חברתי, למעורבות קהילתית ולהתפתחות אישית. שני השדות נפגשים בהנחה משותפת אחת: האמנות אינה רק ייצוג של המציאות אלא כלי לפעולה בתוכה.

עבודה זו בוחנת כיצד פועלים ארטיביזם ותיאטרון חברתי ככלים של התנגדות, העצמה ושינוי חברתי, ומה מאפשר להם לפעול כך. שאלת המחקר המנחה היא מה הופך עשייה אמנותית לפעולה חברתית בעלת ממשות, ומהם המתחים והמחירים הכרוכים במעבר הזה. הטענה המובילה את הדיון היא שכוחן של הפרקטיקות הללו אינו נמצא ביצירה הסופית אלא בתהליך המשותף שהוליד אותה וביחסים שהוא יוצר בין היוצר, המשתתפים והקהילה. הדיון נשען על ספרות מכוננת בתחום, ובראשה תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל, וכן על מחקר עדכני הבוחן מחדש את הפרקטיקות הללו בהקשרים של ימינו. כך למשל, ז'וליאן בואל מציע קריאה ביקורתית של תיאטרון המדוכאים בעידן הניאו-ליברלי ושואל את מי הוא משרת בפועל; דן פרידמן ממקם את הפעולה האמנותית האקטיביסטית בתוך מסורת ארוכה של פרפורמנס טקסי וקהילתי; מחקרים על תיאטרון נוער בגאנה ועל תיאטרון קהילתי עצמאי בשכונת התקווה מראים כיצד פרקטיקות אלה פועלות בשטח ומהו מחיר העצמאות מן הממסד; ומחקר על תרבות הארטיביזם באינסטגרם מראה כיצד המעבר למרחב הדיגיטלי משנה את אופן ההפצה של היצירה ואת יחסי האמן והקהל.

העבודה בנויה מארבעה פרקים ומסיכום. הפרק הראשון עוסק בארטיביזם: בהגדרת המושג, במיקומו על הציר שבין אמנות לפעילות חברתית רדיקלית, ובהדגמתו באמצעות אמנות הרחוב של אלעד אליקים, הפועלת בעיקר במרחב הדיגיטלי. הפרק השני עוסק בתיאטרון החברתי, בהבחנתו מן התיאטרון האסתטי, באתגרי המימון והשיווק שלו ובתפקידו במצבי משבר. הפרק השלישי מנתח את המופע "פרחה שם יפה" כמקרה מבחן לשינוי סטיגמה, ובוחן כיצד נרטיב, דמות, מוזיקה ומוטיב חזותי מגויסים למהלך של התנגדות פמיניסטית מזרחית. הפרק הרביעי הוא חיבור אישי המסכם את התובנות שעלו מן הקורס ואת השאלות שנותרו פתוחות, ולאחריו סיכום קצר.