אידאולוגיה, הגמוניה, ביקורתיות וחתרנות, סיכום של פרק 5 בספר סוציולוגיה של התרבות

פרק 5: אידאולוגיה, הגמוניה, ביקורתיות וחתרנות

הפרק מרחיב את הדיון בשני מושגי המפתח שהוצגו בפרק הראשון, המנגנונים האידאולוגיים של המדינה בניסוחו של אלתוסר וההגמוניה בניסוחו של גראמשי. הנחת היסוד של הגישה הנאו-מרקסיסטית היא שהמשטר הקפיטליסטי מושתת על יחסי כוח וניצול ועל היגיון של צבירת הון מתמדת, ולכן משועבדים בני האדם לתועלתנות המכתיבה את הבנת המציאות. לשאלה מהו התפקיד החברתי של התרבות והאמנות משיבה גישה זו בצמד מונחים מנוגדים, אישוש וביקורת: התרבות עשויה לשעתק את המציאות ולהציגה כמובנת מאליה, או לחשוף את הכוחניות ואת חוסר השוויון שבה ולשמש כלי חתרני.

את הדיון הנאו-מרקסיסטי במאה העשרים אפשר למקד בשלושה שלבים. הראשון הוא מפעלה של אסכולת פרנקפורט, המזוהה עם המושג תאוריה ביקורתית, מתחילת שנות השלושים ועד שנות השישים. השני הוא אסכולת בירמינגהם, המזוהה עם תאוריה של תת-תרבויות, שפעלה בשנות השבעים והשמונים. השלישי הוא לימודי התרבות (‎cultural‎ ‎studies‎). בין השלבים ניכרת לינאריות של הרחבה: חברי אסכולת פרנקפורט היו ספקנים ביחס ליכולתה של התרבות הפופולרית להיות ביקורתית, חוקרי בירמינגהם מיקדו את הדיון בתרבויות של צעירים ובמעמד, ולימודי התרבות ייחסו ביקורתיות כמעט לכל צורותיה של התרבות הפופולרית והוסיפו לה את האתניות ואת המגדר.

סיכום של הפרק:

רגב, מ. (2011). אידאולוגיה, הגמוניה, ביקורתיות וחתרנות. בתוך: סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי (עמ' 209-274). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.