עקרון ההסכמה מדעת ושאלת הרצון החופשי באשפוז החולה הפסיכיאטרי

עבודת סמינריון בנושא:

עקרון ההסכמה מדעת ושאלת הרצון החופשי באשפוז החולה הפסיכיאטרי

תוכן עניינים

מבוא 1
הסכמה מדעת – הגדרה 2
חובת הגילוי 3
חירות הרצון – אוטונומיית הפרט וגישת האוטונומיה היחסית 4
הדילמה הרפואית-משפטית והמקרה הפסיכיאטרי 5
טיפול ללא הסכמה בחולה רגיל וטיפול בכפייה בחולה נפש – עיון בחקיקה 7
מגבלות לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה לאור חוק הטיפול 9
החולה בחוק ושאלת הדעת והרצון – סוגיית הכשירות 10
מיהו החולה? 10
סוגיית הכשירות 12
רצון המטופל ופרוצדורת ההסכמה מדעת 13
האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי ושאלת החירות 14
חירות הפרט וסוגיית האשפוז/הטיפול הממושך 17
התנאים לכפיית אשפוז חולה נפש בפסיקה 18
עיקרון המידתיות באשפוז חולי-נפש לאור כבוד האדם 20
סיכום 22
ביבליוגרפיה 24

מבוא

בעבודה זו אעסוק בעקרון ההסכמה מדעת אצל חולים המבקשים והמקבלים טיפול רפואי בבתי חולים, וזאת, דרך הפריזמה הספציפית של החולים הפסיכיאטריים, שביחס אליהם מסתבך הדיון בשאלת ההסכמה מדעת או הרצון לקבל טיפול. השאלה המשפטית בה תתמקד העבודה היא- מדוע לחולה פסיכיאטרי מספיק אשפוז מרצון, ואילו מחולה "רגיל" נדרשת הסכמה מדעת לצורך אשפוז? אשפוז מרצון הוא מצב בו החולה מבקש להתאשפז לצורך קבלת טיפול. בכל מצב בו חולה מקבל טיפול מבלי שיבקש זאת, ניתן לומר שניתן טיפול ללא הסכמת המטופל, ולכך יש השלכות משפטיות. אלא שקיימים בחוק הישראלי חריגים המאפשרים מתן טיפול גם באין אפשרות לקבל את הסכמת החולה.
אחת הבעיות העולות בקשר לחולים פסיכיאטריים באופן מיוחד היא זו הקשורה לנטייה החברתית לראות באנשים אלה חסרי-דעת, ומשכך, לכאורה, אין הרופאים נזקקים להסכמתם לשם אשפוז ומתן טיפול. הנטייה לחשוב כך נשענת על שתי הנחות יסוד שניתן להטיל בהן ספק; האחת, אדם בעל דעת לקויה אינו מסוגל לבטא את רצונותיו האמיתיים, ובמילים אחרות: החלטותיו אינן אוטונומיות. השנייה, אם היה מסוגל לבטא את רצונו האמיתי, היה ודאי נותן הסכמתו לטיפול. כשחולה מסרב באופן אקטיבי לאשפוז ולקבלת טיפול, הספקות באשר להנחות אלו מתעוררים ביתר-שאת. שכן, כיצד נוכל לומר שחולה המסרב בתוקף לטיפול, אינו מסוגל לבטא את רצונו? ואם בכל זאת נאמר כך, כיצד נציע שיתברר רצונו האמיתי? כיוצא בזה, חולה שאינו מתנגד לטיפול אך גם לא מבקש אותו, האם נוכל לומר לגביו שהסכים מכללא לטיפול?
לאור שאלות אלו הביטוי "אשפוז מרצון" אינו כה חד-משמעי אצל החולה הפסיכיאטרי, כשם שמושג הדעת או חוסר-הדעת אינו מובהק עוד, ונצפה למצוא הרבה מקרי-ביניים ושטחים אפורים. גם ההבחנה בין חולה פסיכיאטרי לחולה "רגיל" דרושה הבהרה. למעשה, כל חולה נמצא במצב לא-רגיל, ולפיכך, גם לגבי החולה הרגיל סוגיית ההסכמה מדעת עשויה להסתבך. ניתן לומר שהמייחד את החולה הפסיכיאטרי, לכן, הוא דווקא ההקשר הטיפולי שבו הוא מצוי, ולא מצבו הרפואי. בשני המקרים החולים מאושפזים באופן זמני על מנת לקבל טיפול רפואי, אלא שבמקרה הפסיכיאטרי הגבלת חירות החולה גדולה וחזקה יותר, והטיפול עצמו- התרופות שהוא מקבל והתלות המתפתחת בצוות המטפלים- משפיע באופן ישיר על דעתו של המטופל ועל האוטונומיה הפנימית והמנטלית שלו. ואם כן, דווקא אצל החולה הפסיכיאטרי, יותר מאשר אצל החולה הרגיל, מתחדדת שאלת חירות הרצון וההסכמה מדעת.
את שאלת המחקר, היבטיה השונים והמענים לה אברר דרך בחינת המושג המשפטי "הסכמה מדעת" ומושג ה"אוטונומיה" או "אוטונומיית הרצון" בפרקים הראשון והשני, שיסייעו לניסוח הדילמה המשפטית בפרק השלישי. ההבנה של מושגים אלה תשתכלל לאור העיון בחקיקה הישראלית שהתפתחה באשר לזכויות החולה בכלל, והחולה הפסיכיאטרי, בפרט, בפרק הרביעי, וכן, לאור פסיקת בתי המשפט בישראל במקרים בהם עלה מתח בין רצון המטופל והחלטות הרופאים. בתוך כך, אדון במגבלות שנקבעו לאשפוז בכפייה של חולי נפש (פרק חמישי), בזיהוי של מחלת נפש על רקע סוגיית הכשירות לקבלת החלטות (פרק שישי), בהבחנה שבין רצון המטופל ובין הדרישה הפרוצדוראלית להסכמה מדעת (פרק שביעי) ובסוגי המענים שנתנו בתי המשפט למתח בין חירות הפרט ובין הצורך לטפל ולמנוע אסון במקרים של אשפוז בכפייה ואשפוז ממושך (פרק שמיני). עיון בפסיקה בסוגיית חירות הפרט ייגע גם בתנאים לכפיית אשפוז על חולה נפש (פרק תשיעי) ובעיקרון המידתיות באשר להגבלת חירותו (פרק עשירי). בפרק הסיכום אפרוס את מסקנותיי.