תווית שלילית: תיאוריית התיוג, ראיותיה ומגבלותיה

תווית שלילית: תיאוריית התיוג, ראיותיה ומגבלותיה

מבוא 2
השורשים התיאורטיים 2
מן הדרמטיזציה של הרע אל הסטייה המשנית 2
הסטייה כתוצר של תגובת הזולת 3
סטיגמה, זהות והפנמה 3
גרסאות בנות זמננו של תיאוריית התיוג 4
תיאוריית התיוג המעודכנת וציפיות הדחייה 4
כוח הסטיגמה והסטיגמה המבנית 4
מן הבושה המשלבת אל התיוג הבלתי רשמי 5
הראיות האמפיריות בקרימינולוגיה 5
מעצר, הרשעה וכליאה בטווח הארוך 5
סלקציה או סיבתיות 6
הראיות שאינן תומכות בתיאוריה 7
הזירה החינוכית 7
אפקט הציפיות והוויכוח על פיגמליון 7
אבחנות כחרב פיפיות 8
ענישה מרחיקה ותיוג מערכתי 8
הזירה של בריאות הנפש 9
סטיגמה עצמית והימנעות מפנייה לעזרה 9
התווית כהסברה: הוויכוח על ההסבר הביולוגי 9
הביקורת על התיאוריה ותרומתה 10
תיוג דיגיטלי ומחיקת רשומות 10
סיכום 11
רשימת מקורות 12

מבוא

תיאוריית התיוג מציעה היפוך של סדר ההסבר בחקר הסטייה: במקום לשאול מדוע אדם מפר נורמות, היא שואלת מה עושה לו התגובה החברתית להפרה (‎Becker‎, ‎1963‎; ‎Lemert‎, ‎1951‎). בקר הציג את הטענה בחריפות: הסטייה אינה תכונה של המעשה אלא תוצר של החלת כללים וסנקציות על מי שעשה אותו (‎Becker‎, ‎1963‎). שורשי הטענה מוקדמים יותר: טננבאום תיאר כיצד קהילה מדרמטת מעשה נעורים שגרתי, מסמנת את העושה ומכוננת סביבו קריירה עבריינית (‎Tannenbaum‎, ‎1938‎), ולמרט הבחין בין סטייה ראשונית, שסיבותיה רבות ומשמעותה לזהות שולית, לבין סטייה משנית שמתארגנת כתגובה אל הבעיות שיוצרת התגובה החברתית עצמה (‎Lemert‎, ‎1951‎). קיטסוזה הוסיף שעיקר העניין הסוציולוגי אינו בהתנהגות אלא בדרך שבה אנשים מן השורה מפרשים אותה ומסווגים אותה כסוטה (‎Kitsuse‎, ‎1962‎).
למן שנות השבעים ספגה התיאוריה ביקורת על יכולתה להסביר את הסטייה הראשונית ועל בדיקוּתה (‎Wellford‎, ‎1975‎), ועל כך שנבדקה כמעט כולה דרך תיוג רשמי מטעם מערכות אכיפה (‎Paternoster‎ & ‎Iovanni‎, ‎1989‎). בעשורים האחרונים חזרה אל מרכז הדיון, הן משום שעיצובי מחקר המנצלים הקצאה אקראית אפשרו להפריד סלקציה מסיבתיות, הן משום שספרות הסטיגמה סיפקה לה מכניזמים מדידים (‎Jacobsen‎ & ‎Sun‎, ‎2026‎). במקביל התחדדה ההבחנה בין התווית כתהליך חברתי חיצוני לבין הפנמתה כהגדרה עצמית, הבחנה שגופמן העמיד בבסיס הדיון בזהות מקולקלת (‎Goffman‎, ‎1963‎) ולינק ועמיתיו תרגמו למודל אמפירי של ציפיות לדחייה (‎Link‎ ‎et‎ ‎al‎., ‎1989‎).
הסקירה נפתחת בשורשים התיאורטיים של הרעיון, עוברת אל הגרסאות בנות זמננו שלו, ומשם אל הראיות האמפיריות בשלוש זירות: הקרימינולוגית, החינוכית ובריאות הנפש. לאחר מכן היא מציגה את הביקורת על התיאוריה ואת מה שהיא תרמה גם למבקריה, ונחתמת בממד בן זמננו של תיוג דיגיטלי ומחיקת רשומות פליליות.