הטרור כלוחמה פסיכולוגית והמתח בין הסיקור התקשורתי לחרדה בציבור

עבודה מסכמת

הטרור כלוחמה פסיכולוגית והמתח בין הסיקור התקשורתי לחרדה בציבור

2024

תוכן עניינים

מבוא 1
מקרי הבוחן 3
ניתוח המקרים 4
הגדרת הטרור 4
טיפולוגיה של טרור 5
הטרור כלוחמה פסיכולוגית 5
המתח בין הסיקור התקשורתי לחרדה בציבור 6
סיכום 8
ביבליוגרפיה 10

מבוא

הטרור המודרני אינו מכוון בראש ובראשונה אל הקורבנות הישירים של הפיגוע, אלא אל הציבור הרחב הצופה בו מרחוק. ארגוני טרור ומפגעים בודדים בוחרים יעדים, מועדים ואופני פעולה שיבטיחו חשיפה תקשורתית מרבית, ובכך הופכים את האלימות עצמה למעשה תקשורתי שמטרתו לשדר מסר לקהלים שאינם נוכחים בזירה (‎Ette‎, 2024). מאפיין זה הוא שמעמיד את חקר הטרור בצומת שבין מדעי המדינה, חקר הביטחון וחקר התקשורת, ומסביר מדוע לא ניתן לנתח פיגוע בלי לנתח גם את אופן סיקורו ואת תגובת הציבור אליו.

עם זאת, הדיון בטרור נתקל במחסום מושגי כבר בשלב הראשון. הקושי אינו נובע מהיעדר הגדרה אלא דווקא מריבוי ההגדרות המתחרות, שכל אחת מהן נגועה בעמדותיו של מי שניסח אותה, ומכאן הטענה השחוקה שלפיה טרוריסט בעיני אחד הוא לוחם חופש בעיני האחר (‎Ganor‎, 2002). סקירות עדכניות של הספרות מראות כי אף שהתגבש גרעין מוסכם של רכיבים, ובראשם שימוש מכוון באלימות נגד אזרחים לשם השגת מטרה פוליטית, המחלוקת על גבולות המושג נותרה בעינה ומקשה על גיבוש מסגרת בינלאומית משותפת למאבק בתופעה (‎Schmid‎, 2024).

קושי נוסף נובע מכך שהטרור אינו תופעה אחידה. בין פיגוע שתוכנן, מומן והופעל בידי ארגון חוצה גבולות ובין פיגוע שביצע אדם יחיד ללא קשר מבצעי לארגון קיימים הבדלים של ממש במנגנוני ההיווצרות, ביכולת הסיכול ובמשמעות הפוליטית של האירוע (‎Ganor‎, 2021). ספרות המחקר על המפגע הבודד מראה כי דווקא דגם זה, שהיה בעבר שולי, הפך בעשורים האחרונים לאתגר המרכזי של גופי הביטחון במדינות המערב, משום שהוא כמעט שאינו מותיר חתימה מודיעינית מוקדמת (‎Hamm‎ & ‎Ayres‎, 2022).

הממד התקשורתי מוסיף נדבך נוסף. אמצעי התקשורת קובעים את סדר היום הציבורי ומבנים את המציאות שהצרכן תופס, ובסיקור אירועי טרור הם עשויים להעצים פחד רציונלי לכדי חרדה שאינה פרופורציונלית להסתברות הפגיעה בפועל (‎Altheide‎, 2021). מחקרים אמפיריים עדכניים מחזקים קשר זה ומצביעים על כך שדפוסי צריכת חדשות, ובייחוד צריכה מקוונת ובאמצעות רשתות חברתיות, מנבאים רמות גבוהות יותר של פחד מטרור (‎Guler‎ & ‎Piazza‎, 2024). מכאן נולדת דילמה ממשית: כיצד למלא את חובת הדיווח של התקשורת במשטר דמוקרטי בלי לשרת בה בעת את מטרותיו של המפגע.

עבודה זו בוחנת כיצד נפגשים שלושת הממדים האלה, ההגדרתי, הטיפולוגי והתקשורתי, בשני מקרי בוחן שונים מאוד זה מזה: אסון התאומים שהתרחש בארצות הברית בספטמבר 2001, פיגוע מאורגן ורב נפגעים שבוצע בידי ארגון טרור בינלאומי (9/11 ‎Commission‎, 2004), ופיגוע הירי ברחוב דיזנגוף בתל אביב באפריל 2022, שבוצע בידי מפגע בודד. השאלה המנחה היא מה ניתן ללמוד מהשוואה בין שני המקרים על אופן ההגדרה והסיווג של פיגועי טרור, ועל המתח שבין היקף הסיקור התקשורתי ובין רמת החרדה בציבור.

מבנה העבודה הוא כדלקמן. בפרק הראשון מוצגים שני מקרי הבוחן. הפרק השני עוסק בניתוח המקרים ומחולק לארבעה חלקים: בעיית ההגדרה של הטרור והשלכותיה המעשיות; טיפולוגיה המסווגת את שני הפיגועים; הטרור כלוחמה פסיכולוגית ואמצעי העצמת החרדה שהוא נוקט; והמתח שבין הסיקור התקשורתי ובין החרדה בציבור. פרק הסיכום מציג את מסקנות ההשוואה ואת משמעותן למאבק בטרור.