זכויות עיון, חופש המידע ושקיפות מינהלית – סיכום יחידה 8 בקורס המשפט המינהלי של ישראל

יחידה 8: זכויות עיון, חופש המידע ושקיפות מינהלית

תוכן עניינים

8.1 תחילת ההכרה בזכויות עיון 1
8.2 חוק חופש המידע 4
תכליות החוק והזכות בעלת האופי הציבורי 4
היקף התחולה, הממונה וחובות הגילוי 4
החריגים לזכות העיון ופרשנותם בפסיקה 5
8.3 היבטים נוספים של שקיפות מינהלית 8
קיום דיונים בפומבי 8
החובה לרשום פרוטוקול והיקפה 9

יחידה זו עוסקת בזכויות העיון של הפרט במסמכים שבידי הרשות, בהסדר הכולל של חוק חופש המידע ובכלים נוספים המשמשים לקידום השקיפות המינהלית. הדיון נע מן ההכרה הפסיקתית ההדרגתית בזכות העיון, דרך העיגון החקיקתי הרחב שבחוק חופש המידע, ועד לחובות התיעוד והפומביות המשלימות אותו.

8.1 תחילת ההכרה בזכויות עיון

זכות העיון של הפרט במסמכים שבידי הרשות צמחה תחילה מתוך כללי הצדק הטבעי וכנגזרת של זכות הטיעון, שכן העיון במידע דרוש לעתים כדי לממש טיעון אפקטיבי ולדעת את מהות האשמה. לצד זכות עיון זו התפתחה בהדרגה זכות רחבה יותר, המתייחסת למסמכים שלפרט יש זיקה אליהם גם כאשר אינם דרושים לו לצורך טיעון. זכות זו באה בנוסף להסדרים שעניינם מסירת מידע בין רשויות, כמו חובתם של גורמים ברשות המבצעת למסור מידע לכנסת ולוועדותיה.
ההכרה בזכות העיון משרתת כמה תכליות. ראשית, היא מגינה על אינטרסים פרטיים של המבקש, ובכלל זה על יכולתו להתגונן מפני החלטה העומדת להתקבל בעניינו. שנית, יש לה הצדקה ציבורית, שכן המידע שבידי הרשות שייך לציבור וחשיפתו חיונית לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. בעניין שליט הדגיש השופט ברק כי מידע המצוי בידי איש הציבור אינו נכס פרטי משלו, אלא נכס השייך לציבור, ועליו להביאו לידיעתו. אופייה של הזכות משפיע על היקפה. אם תכליתה הגנה על אינטרס פרטי, ניתן לדרוש מן המבקש להצביע על האינטרס שלו, ואילו אם היא מיועדת לשרת את השיח הציבורי, ראוי שתהיה בלתי תלויה באינטרס אישי. חשוב לזכור כי מבחינה פורמלית מסירת מידע בידי עובד ציבור בלא סמכות כדין מהווה עבירה לפי חוק העונשין, ולכן להסדרתה של זכות העיון יש חשיבות מעשית ולא רק עקרונית.
הפסיקה פיתחה את הזכות בהדרגה. בעניין פיטל הכיר בית המשפט בזכותו של נישום לעיין בפרוטוקולים הנוגעים לשומתו, והשופט ויתקון דחה את הגישה שלפיה נדרשת אסמכתה מפורשת בחוק, בקבעו כי יש לשאול היכן האסמכתה השוללת מן האזרח את הזכות לעיין בחומר שיש לו בו עניין לגיטימי. הוא הוסיף כי סודיות המקימה מחיצה בין השלטון לאזרח אינה עולה בקנה אחד עם מינהל תקין במשטר חופשי. האסמכתה המרכזית להכרה בזכות, גם שלא לצורך טיעון, ניתנה בעניין שפירא. השופט חיים כהן קבע כי מסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך שימוש בסמכות שהוענקה לה על פי דין צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר, ואין הרשות נשמעת בטענה שמשנכנס המסמך לתיקייה שוב אין הצד הנוגע בדבר רשאי לראותו. עם זאת הדגיש את האופי האישי של הזכות ואת כפיפותה לחריגים, ובהם טעמי יעילות קונקרטיים, מידע שנאסף על מועמדים למשרה, פגיעה בזכות של צד שלישי דוגמת סוד מסחרי, וחיסיון שחל אף בבית המשפט. השופט לנדוי הוסיף כי נטל השכנוע מוטל על הרשות המבקשת למנוע את העיון.

סיכום פרק 8 מתוך הספר:

ברק-ארז, ד. (2019). יחידה 8: זכויות עיון, חופש המידע ושקיפות מינהלית. בתוך: המשפט המינהלי של ישראל – כרך ב', ההליך המינהלי (307-401). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.