תפקיד המעשה והסיפור במשנה

תוכן עניינים

מבוא 1
הרקע לכתיבת המשנה 3
הרקע ההיסטורי לתקופת התנאים וספרותה 7
מהות החיים בארץ ישראל בתקופה שלאחר החורבן 8
היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה 9
דורות של תקופת הזוגות ותקופת התנאים 10
מי או מה הוא תנא 11
דמויות מהמשנה 11
המשנה 14
מבנה המשנה 14
סגנון המשנה וצורותיה הספרותיות 16
ניסוח קזואיסטי 17
ניסוח מופשט 17
שאלות רטוריות 18
רשימות מפורטות 18
המחלוקת במשנה 18
מדרשי ההלכה והמשניות החיצוניות 19
מעשים במשנה 20
תיאורי טקסים 20
מסכתות ייחודיות 21
התהוות המשנה ועריכתה 23
מקורותיה של משנת רבי יהודה הנשיא 27
משניות קדומות 27
קבצים ערוכים 27
מהדורות משנה קודמות למהדורת רבי יהודה הנשיא 28
התוספתא ויחסה למשנה 30
הברייתות בתלמודים 30
כתיבת המשנה 31
מהדורות ומפרשים 31
סמכות חכמים 33
הגדרות לשוניות 36
המעשה במשנה ותפקידו 38
מעשים מן המשנה 39
פשר המעשים 48
ביאליק והמשנה 51
סיכום 54
ביבליוגרפיה 56
מקורות 56
ספרות מחקר 56

מבוא

המשנה, שנערכה בידי רבי יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית לספירה, היא החיבור המכונן של התורה שבעל פה והבסיס לכל ספרות חז"ל שבאה אחריה. היא כתובה בעברית, מחולקת לשישה סדרים ולמסכתות, ועיקר עניינה בירור מדוקדק של ההלכה למעשה בכל תחומי החיים. ואף על פי כן אין המשנה ספר חוקים בלבד. לצד ההלכה על ניסוחיה השונים משובצים בה למעלה ממאתיים "מעשים", סיפורים קצרים הבאים להדגים את ההלכה, לאשש אותה או לאתגר אותה, ולעתים להציב את החכם ואת התנהגותו כדוגמה ומופת. נוכחותם של סיפורים אלה בחיבור הלכתי מובהק היא אחת התופעות המעניינות שבמשנה, והיא שעומדת במרכזה של עבודה זו.

שאלת מהותה של המשנה העמידה במחקר עמדות שונות. יש שראו בה קודקס הלכתי מחייב, יש שראו בה מעין אנציקלופדיה הלכתית או ספר לימוד, ויש שראו בה חיבור פילוסופי שההלכה אינה אלא החומר שממנו הוא בנוי. בשנים האחרונות שבה שאלה זו ונדונה מתוך תשומת לב מיוחדת דווקא למרכיב הסיפורי שבמשנה. משה הלברטל מראה כי היחס שבין המשנה לבין ההלכה אינו יחסו של ספר חוקים אל חוקיו, אלא יחס מורכב של עיון, המשגה והבניה של תחומי ההלכה. באותו כרך סוקר משה סימון-שושן את "הפנייה אל הנרטיב" שחלה במחקר המשנה, ומראה כי הסיפור שבמשנה אינו קישוט חיצוני להלכה אלא אמצעי שבאמצעותו נבנית סמכותה.

הפנייה אל הנרטיב אינה מצומצמת למשנה בלבד. צבי נוביק עומד על דרכי קליטתה של המשנה במדרש ובפיוט, ומראה כיצד נקראה המשנה עצמה כסיפור בידי קוראיה בדורות שאחריה. איתי מרינברג-מיליקובסקי מראה כי הנרטיביות היא תכונה תשתיתית של הספרות התלמודית כולה, ואינה נחלתם של סיפורים מעוצבים ומלוטשים בלבד. יאיר פורסטנברג מצביע מצידו על כך שההבחנה החדה שבין הלכה לאגדה היא במידה רבה הבחנה מאוחרת, ושבתרבות הלימוד של חז"ל השתיים שזורות זו בזו.

עבודה זו מבקשת לעמוד על פשרו של ה"מעשה" במשנה. שאלת המחקר שלנו היא מה הטעם לשיבוצם של סיפורים בחיבור הלכתי, מהו תפקידם ביחס למערכת ההלכה היהודית, וכיצד הם תורמים להנחלת ערכים מוסריים, חינוכיים ורוחניים בתודעתו הדתית של הציבור היהודי בימיהם של התנאים. בכלל זה נבחן את טענתם של חוקרים כי משניות האגדה אינן מפוזרות במשנה באקראי, אלא ממוקמות דרך כלל בחתימתם של פרקים ושל חטיבות הלכתיות שלמות ומאירות אותן מחדש. הנחת היסוד של העבודה היא שכוונתם של כל הסיפורים שבמשנה דומה למאפייני האגדה, בין אם התרחשו במציאות ובין אם לאו.

ראשיתה של העבודה ברקע לכתיבת המשנה: העדויות למסורות הלכתיות מימי בית שני, הרקע ההיסטורי לתקופת התנאים, היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה ודמויות החכמים המרכזיות. לאחר מכן נדון במשנה עצמה, במבנה שלה, בסגנונה ובצורותיה הספרותיות, ובהתהוותה ובעריכתה, ונעמוד על מקורותיה ועל יחסה לתוספתא ולברייתות. פרק נפרד מוקדש לשאלת סמכות החכמים, ואחריו דיון בהגדרות הלשוניות של המונחים "מעשה", "מעשיה", "אגדה" ו"הגדה". גופה של העבודה עוסק במעשה שבמשנה ובתפקידו, ובכלל זה עיון בשורה ארוכה של מעשים מן המשנה ובפשרם, ולסיום דיון בניסיונו של חיים נחמן ביאליק להנגיש את המשנה לקורא העברי בן זמנו.