לשון הנבואה במקרא: בין שירה לפרוזה, תבניות רטוריות ושאלת התיארוך הלשוני

לשון הנבואה במקרא: בין שירה לפרוזה, תבניות רטוריות ושאלת התיארוך הלשוני

מבוא 1
בין שירה לפרוזה: גבול או רצף 1
מסגרת התקבולת וירושתה 1
ערעורים על ההבחנה הבינרית 2
קריטריונים לשוניים ותחביריים להבחנה 2
מדדים חישוביים וסימנים צורניים 3
התקבולת כמנגנון לשוני 3
הצורות הרטוריות של הנבואה 4
נוסחת השליח והרקע המזרחי 4
כותרות, תיארוכים והנמקת הסמכות 4
קינה, הוי וערבוב סוגות 5
ריב ומשפט 5
מעשה סמלי, סאטירה ולעג 5
רבדים היסטוריים בלשון המקרא ותיארוך הנבואה 6
הפרדיגמה של שני הרבדים 6
הביקורת המתודולוגית 6
התשובות ומצב הדיון 6
מה אפשר ללמוד מלשון הנביאים עצמה 7
לשון הנבואה מול הפרוזה הסיפורית 7
סיכום 8
רשימת מקורות 9

מבוא

הנבואה המקראית מגיעה אל הקורא כטקסט כתוב ולא כדיבור חי. ניסינן, שהשווה את החומר הנבואי מן המזרח הקדום, מן המקרא ומן המסורות היווניות, מתאר את הנבואה כדפוס של גישה אל ידע על-אנושי באמצעות מתווך אנושי, ומדגיש שכל מה שנשמר ממנה עבר רישום ועריכה בידי סופרים (‎Nissinen‎, ‎2018‎). דה-יונג הרחיק לכת וטען שנבואת השיפוט המוחלט, שהיא סימן ההיכר של ספרי הנביאים, אינה תמליל של נאום שנישא אלא תופעה ספרותית שנוצרה במסגרת מפעל של סופרים (‎de‎ ‎Jong‎, ‎2011‎). ברסטד סקר את המפנה שחל במחקר הנבואה בעקבות פרסום החומר הנבואי מארכיוני מארי ומאשור, והראה שהוא שינה את הגדרת התופעה ולא רק את היקף ההשוואה (‎Barstad‎, ‎1993‎).

מכאן שהשאלה מהי לשון הנבואה אינה שאלה על סגנון דיבורו של אדם אלא שאלה על מאפייניו של קורפוס טקסטואלי. שאלה זו נחלקת לשלושה מישורים שהמחקר מטפל בהם בכלים שונים: המישור הפרוזודי, כלומר מעמדם של הטקסטים הנבואיים ביחס להבחנה המקובלת בין שירה לפרוזה, שדובס-אלסופ מראה שהיא נשענת עד היום על מסגרת שהציע רוברט לות' במאה השמונה עשרה (‎Dobbs‎-‎Allsopp‎, ‎2021‎); המישור הרטורי, כלומר מלאי הצורות והסוגות שהנבואה חוזרת אליהן, שטופלמייר מתאר כרשת של סוגות ממוזגות ולא כרשימה של יחידות טהורות (‎Toffelmire‎, ‎2021‎); והמישור הדיאכרוני, כלומר השאלה אם אפשר לתארך חיבור מקראי על פי לשונו, שהיא נושא למחלוקת מתודולוגית מתמשכת (‎Hendel‎, ‎2021‎; ‎Schmid‎, ‎2020‎).

סקירה זו עוקבת אחר חמישה צירים. תחילה נבחנת ההבחנה בין שירה לפרוזה והביקורת שנמתחה עליה; לאחר מכן נדונה התקבולת ומעמדה המשתנה במחקר; בהמשך נסקרות הצורות הרטוריות האופייניות לנבואה; לאחר מכן מוצגת המחלוקת על תיארוך לשוני של חיבורים מקראיים; ולבסוף נבחן היחס בין לשון הנבואה ובין הפרוזה הסיפורית. הסקירה מתארת את מצב הדיון המחקרי ואינה מכריעה בין העמדות.