על ההגבלות המוטלות על ייבוא סחורות ממדינות זרות כאשר אפשר לייצרן בבית: תרגום של הפרק השני בספר הרביעי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על ההגבלות המוטלות על ייבוא סחורות ממדינות זרות כאשר אפשר לייצרן בבית

כשמגבילים את ייבואן של סחורות ממדינות זרות שאפשר לייצרן בבית, בין במכסים גבוהים ובין באיסורים מוחלטים, מובטח פחות או יותר לענף המקומי המייצר אותן מונופול על השוק הביתי. כך, האיסור לייבא ממדינות זרות בקר חי או בשר מלוח מבטיח למגדלי הבקר של בריטניה הגדולה מונופול על השוק הביתי בבשר לשחיטה. המכסים הגבוהים על ייבוא תבואה, ששקולים לאיסור גמור בשנים של שפע מתון, מעניקים יתרון דומה למגדלי הסחורה הזאת. האיסור על ייבוא בדי צמר מחוץ לארץ מיטיב באותה מידה עם יצרני הצמר. גם תעשיית המשי, אף שהיא מבוססת כולה על חומרי גלם מיובאים, זכתה לאחרונה באותו יתרון. תעשיית הפשתן טרם זכתה בו, אך היא מתקדמת אליו בצעדי ענק. סוגים רבים אחרים של תעשייה השיגו בבריטניה הגדולה, באותו אופן, מונופול על בני ארצם, מונופול גמור או קרוב לגמור. מגוון הסחורות שייבואן לבריטניה הגדולה אסור, בין לחלוטין ובין בנסיבות מסוימות, גדול בהרבה ממה שיעלה בדעתם של מי שאינם בקיאים בדיני המכס.

אין ספק שהמונופול הזה על השוק הביתי מעודד תכופות מאוד את הענף המסוים הנהנה ממנו, ותכופות מפנה אל אותו עיסוק נתח גדול יותר של עבודה ושל הון החברה מזה שהיה מגיע אליו אלמלא כן. אך אם יש בו כדי להגדיל את סך הפעילות היצרנית של החברה, או כדי להפנות אותה לכיוון המועיל ביותר, אין זה ברור, אולי, באותה מידה.

סך הפעילות היצרנית של החברה לעולם אינו יכול לעלות על מה שהון החברה מסוגל להעסיק. כשם שמספר הפועלים שאדם מסוים יכול להחזיק בעבודה חייב לעמוד ביחס מסוים להונו, כך מספר אלה שכל חברי חברה גדולה יכולים להעסיק דרך קבע חייב לעמוד ביחס מסוים לכלל ההון של החברה, ולעולם אינו יכול לחרוג מן היחס הזה. שום הסדר מסחרי אינו יכול להרבות את כמות הפעילות היצרנית בחברה כלשהי מעבר למה שהונה מסוגל לקיים. כל שביכולתו הוא להסיט חלק ממנה לכיוון שאליו אולי לא הייתה פונה מעצמה, ואין שום ודאות שהכיוון המלאכותי הזה מועיל לחברה יותר מן הכיוון שאליו הייתה פונה מרצונה.

כל יחיד עמל בלי הרף כדי למצוא את השימוש המועיל ביותר לכל הון שברשותו. אכן, לנגד עיניו עומדת תועלתו שלו ולא זו של החברה. אלא שהחתירה לתועלתו שלו מובילה אותו באופן טבעי, או ליתר דיוק בהכרח, להעדיף דווקא את השימוש המועיל ביותר לחברה.

ראשית, כל יחיד משתדל להשקיע את הונו קרוב לביתו ככל האפשר, וממילא לתמוך בעזרתו בפעילות היצרנית המקומית ככל שביכולתו, ובלבד שיוכל להשיג בדרך זו את רווחי ההון הרגילים, או רווחים שאינם נופלים מהם בהרבה.

כך, ברווחים שווים או קרובים לשווים, כל סוחר סיטונאי מעדיף באופן טבעי את הסחר הפנימי על פני סחר החוץ לצריכה, ואת סחר החוץ לצריכה על פני סחר ההובלה. בסחר הפנימי הונו אינו נעלם מעיניו לזמן ארוך כל כך כפי שקורה תכופות בסחר החוץ לצריכה. הוא מכיר טוב יותר את אופיים ואת מצבם של האנשים שהוא נותן בהם אמון, ואם יקרה שירמו אותו, הוא מכיר טוב יותר את חוקי הארץ שבה עליו לתבוע את סעדו. בסחר ההובלה הון הסוחר מחולק, כביכול, בין שתי ארצות זרות, ואין הכרח ששום חלק ממנו יובא הביתה או יונח תחת עינו ותחת שליטתו הישירה. ההון שסוחר מאמסטרדם מפעיל בהובלת תבואה מקניגסברג ללשבון ופירות ויין מלשבון לקניגסברג חייב להימצא, ככלל, מחציתו בקניגסברג ומחציתו בלשבון. אין צורך ששום חלק ממנו יגיע אי פעם לאמסטרדם. מקום מגוריו הטבעי של סוחר כזה אמור להיות קניגסברג או לשבון, ורק נסיבות מיוחדות מאוד עשויות לגרום לו להעדיף מגורים באמסטרדם. ואולם אי הנחת שהוא חש בהיותו מרוחק כל כך מהונו מביאה אותו בדרך כלל להעביר לאמסטרדם חלק מסחורות קניגסברג המיועדות לשוק לשבון, וחלק מסחורות לשבון המיועדות לשוק קניגסברג. אף שדבר זה מחייב אותו בהכרח בהוצאה כפולה של טעינה ופריקה, וכן בתשלום היטלים ומכסים אחדים, הוא נושא ברצון בהוצאה היתרה הזאת כדי שחלק מהונו יישאר תמיד לנגד עיניו ותחת שליטתו. בדרך זו קורה שכל ארץ שיש לה נתח ניכר בסחר ההובלה נעשית תמיד מרכז המסחר, או השוק הכללי, לסחורותיהן של כל הארצות השונות שאת סחרן היא מובילה. הסוחר, כדי לחסוך טעינה ופריקה שנייה, משתדל תמיד למכור בשוק הביתי כמה שיותר מסחורותיהן של כל אותן ארצות שונות, וכך, ככל שהדבר בידו, להפוך את סחר ההובלה שלו לסחר חוץ לצריכה. באותו אופן, סוחר העוסק בסחר חוץ לצריכה, בשעה שהוא אוסף סחורות לשווקים זרים, ישמח תמיד, ברווחים שווים או קרובים לשווים, למכור בבית חלק גדול מהן ככל שיוכל. הוא חוסך לעצמו את הסיכון ואת הטרחה שבייצוא כשהוא הופך כך, ככל יכולתו, את סחר החוץ שלו לצריכה לסחר פנימי. הבית הוא בדרך זו המרכז, אם מותר לומר כך, שסביבו נעים בלי הרף הונותיהם של תושבי כל ארץ, ושאליו הם נוטים תמיד, אף שסיבות מיוחדות עשויות לפעמים להדוף אותם ממנו ולדחוק אותם אל שימושים רחוקים יותר. אך כבר הוכח שהון המושקע בסחר הפנימי מניע בהכרח כמות גדולה יותר של פעילות יצרנית מקומית, ומספק הכנסה ותעסוקה למספר גדול יותר של תושבי הארץ, מהון שווה המושקע בסחר החוץ לצריכה; ולהון המושקע בסחר החוץ לצריכה יש אותו יתרון על הון שווה המושקע בסחר ההובלה. לפיכך, ברווחים שווים או קרובים לשווים בלבד, נוטה כל יחיד מטבעו להשקיע את הונו באופן שצפוי לתמוך בפעילות היצרנית המקומית במידה הרבה ביותר, ולספק הכנסה …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of Restraints upon the Importation from Foreign Countries of such Goods as can be produced at Home. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 347-362). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)