על הוצאותיהם של הריבון או של המדינה: תרגום של הפרק הראשון בספר החמישי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על הוצאותיהם של הריבון או של המדינה

חלק א. על הוצאות ההגנה

חובתו הראשונה של הריבון, להגן על החברה מפני אלימותן ופלישתן של חברות עצמאיות אחרות, אינה ניתנת למילוי אלא באמצעות כוח צבאי. אלא שההוצאה על הכנת הכוח הצבאי הזה בימי שלום, וכן על הפעלתו בימי מלחמה, שונה מאוד ממצב חברתי אחד למשנהו ומתקופת התפתחות אחת לאחרת.

בקרב עמים של ציידים, מצב החברה הנמוך והגולמי ביותר, כפי שאנו מוצאים אותו אצל השבטים הילידים של צפון אמריקה, כל אדם הוא לוחם בה במידה שהוא צייד. כשהוא יוצא למלחמה, אם כדי להגן על חברתו ואם כדי לנקום את העוולות שגרמו לה חברות אחרות, הוא מפרנס את עצמו בעבודתו שלו, בדיוק כשם שהוא עושה כשהוא יושב בביתו. חברתו (שכן במצב דברים זה אין, כפשוטו של דבר, לא ריבון ולא מדינה) אינה נושאת בשום הוצאה, לא כדי להכשירו לקרב ולא כדי לפרנסו בעת שהוא נמצא בו.

בקרב עמים של רועים, מצב חברתי מתקדם יותר, כפי שאנו מוצאים אותו אצל הטטרים והערבים, כל אדם הוא לוחם באותו אופן עצמו. לעמים כאלה אין בדרך כלל מושב קבע, והם חיים באוהלים או במעין עגלות מקורות שקל להעבירן ממקום למקום. השבט כולו, או העם כולו, מחליף את מקומו בהתאם לעונות השנה וכן בהתאם לנסיבות אחרות. כשעדריו וצאנו כילו את המרעה בחלק אחד של הארץ, הוא עובר לחלק אחר, ומשם לשלישי. בעונה היבשה הוא יורד אל גדות הנהרות, ובעונה הגשומה הוא נסוג אל הרמה. כשעם כזה יוצא למלחמה, הלוחמים לא יפקידו את עדריהם וצאנם בידיהם החלשות של הזקנים, הנשים והילדים; וגם הזקנים, הנשים והילדים לא יישארו מאחור בלי הגנה ובלי מחיה. יתר על כן, מאחר שכל העם רגיל לחיי נדודים אף בימי שלום, קל לו לצאת לשדה הקרב בימי מלחמה. בין שהוא צועד כצבא ובין שהוא נע כחבורת רועים, אורח החיים כמעט זהה, אף שהמטרה שלשמה הוא נע שונה מאוד. משום כך הם יוצאים כולם למלחמה יחד, וכל אחד עושה כמיטב יכולתו. בקרב הטטרים ידוע לא אחת גם על נשים שנטלו חלק בקרב. אם הם מנצחים, כל רכושו של השבט היריב הוא שכר הניצחון; אך אם הם מובסים, הכול אבוד, ולא רק עדריהם וצאנם אלא גם נשיהם וילדיהם נעשים שלל בידי המנצח. אפילו רובם של אלה ששרדו את הקרב נאלצים להיכנע לו כדי להשיג מחיה מיידית. השאר מתפזרים בדרך כלל ונמוגים אל תוך המדבר.

אורח חייו הרגיל של הטטרי או הערבי, ופעילותו היומיומית, מכשירים אותו למלחמה די הצורך. ריצה, היאבקות, קרב אלות, הטלת כידון, מתיחת קשת וכיוצא באלה הם שעשועיהם המצויים של החיים תחת כיפת השמים, וכולם בבואה של מלחמה. כשהטטרי או הערבי יוצא למלחמה בפועל, הוא מתפרנס מעדריו וצאנו שלו, שאותם הוא נוטל עמו, בדיוק כמו בימי שלום. ראשו או ריבונו (שכן לכל העמים האלה יש ראשים או ריבונים) אינו מוציא דבר על הכשרתו לקרב; וכשהוא כבר בקרב, סיכויי הביזה הם התשלום היחיד שהוא מצפה לו או תובע.

צבא של ציידים אינו עולה כמעט לעולם על מאתיים או שלוש מאות איש. המחיה הרעועה שהציד מספק אינה מאפשרת בדרך כלל למספר גדול יותר להישאר יחד זמן ניכר. צבא של רועים, לעומת זאת, עשוי להגיע לעתים למאתיים או לשלוש מאות אלף. כל עוד דבר אינו עוצר את התקדמותם, כל עוד הם יכולים לעבור ממחוז שכילו את המרעה שבו למחוז אחר שעדיין שלם, כמעט שאין גבול למספר היוצאים לדרך יחד. עם של ציידים לעולם לא יהיה מאיים על העמים המתורבתים שבשכנותו; עם של רועים עשוי להיות כזה. אין דבר בזוי יותר ממלחמת אינדיאנים בצפון אמריקה; ולעומת זאת, אין דבר נורא יותר מפלישה טטרית באסיה, כפי שקרה פעמים רבות. משפטו של תוקידידס, שאירופה ואסיה גם יחד לא יוכלו לעמוד בפני הסקיתים אם יתאחדו, אומת בניסיון כל הדורות. יושבי מישורי סקיתיה או טטריה, הרחבים אך חסרי המגן, אוחדו לא אחת תחת שלטונו של ראש הורדה או שבט כובש, ואיחודם תמיד סימן את עצמו בהרס ובחורבן באסיה. יושבי מדבריות ערב הקשים, העם הגדול האחר של רועים, לא אוחדו מעולם אלא פעם אחת, תחת מוחמד ויורשיו הסמוכים לו. איחודם, שהיה יותר פרי התלהבות דתית מפרי כיבוש, סימן את עצמו באותו אופן ממש. אילו נעשו אי פעם עמי הציידים של אמריקה לרועים, שכנותם הייתה מסוכנת למושבות האירופיות הרבה יותר מכפי שהיא מסוכנת היום.

במצב חברתי מתקדם עוד יותר, בקרב אותם עמים של איכרים שהמסחר שלהם עם חוץ מועט ואין להם מלאכות זולת אלה הגסות והביתיות שכמעט כל משפחה מכינה לצורכי עצמה, כל אדם הוא לוחם, באותו אופן, או נעשה לוחם בקלות. אלה המתפרנסים מחקלאות מבלים בדרך כלל את כל היום תחת כיפת השמים, חשופים לכל פגעי העונות. קשיחות חייהם הרגילים מכשירה אותם לתלאות המלחמה, ולחלק מהן יש דמיון רב לעיסוקיהם ההכרחיים. עיסוקו ההכרחי של חופר התעלות מכשיר אותו לעבוד בחפירות ולבצר מחנה, כשם שהוא מכשיר אותו לגדר שדה. שעשועיהם הרגילים של איכרים אלה זהים לאלה של הרועים, ואף הם בבואה של מלחמה. אלא שהואיל ולאיכרים פחות פנאי מאשר לרועים, הם עוסקים בשעשועים אלה בתדירות נמוכה יותר. הם חיילים, אך חיילים שאינם שולטים במיומנותם באותה מידה. ואולם כמות שהם, אין הכשרתם לקרב עולה לריבון או למדינה בהוצאה כלשהי, אלא לעתים רחוקות.

החקלאות, אף במצבה הגולמי והנמוך ביותר, מניחה יישוב קבע, איזה מושב קבוע שאי אפשר לנטוש אותו בלי הפסד …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Expenses of the Sovereign or Commonwealth. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 536-631). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)