על מקורותיה של ההכנסה הכללית או הציבורית של החברה: תרגום של הפרק השני בספר החמישי של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על מקורותיה של ההכנסה הכללית או הציבורית של החברה

ההכנסה שעליה לכסות לא רק את הוצאות ההגנה על החברה ואת אחזקת כבודו של השליט העליון, אלא גם את כל שאר הוצאותיה ההכרחיות של הממשלה, אותן הוצאות שחוקת המדינה לא ייעדה להן שום הכנסה מסוימת, יכולה לבוא משני מקורות: ראשית, מקרן כלשהי השייכת במיוחד לריבון או למדינה ואינה תלויה בהכנסתו של העם; ושנית, מהכנסתו של העם.

חלק ראשון: על הקרנות, או המקורות, של ההכנסה שעשויים להיות שייכים במיוחד לריבון או למדינה

הקרנות, או המקורות, של ההכנסה שעשויים להיות שייכים במיוחד לריבון או למדינה, אינם יכולים להיות אלא הון או קרקע.

הריבון, ככל בעל הון אחר, יכול להפיק ממנו הכנסה, בין אם יעסיק אותו בעצמו ובין אם ילווה אותו. במקרה האחד הכנסתו היא רווח, ובמקרה האחר ריבית.

הכנסתו של ראש שבט טטרי או ערבי מורכבת מרווח. היא נובעת בעיקר מן החלב ומן הריבוי של עדריו וצאנו שלו, שעל ניהולם הוא משגיח בעצמו, והוא הרועה או הבוקר הראשי של ההורדה או השבט שלו. ואולם רק במצב המוקדם והגולמי ביותר הזה של השלטון האזרחי היה הרווח אי פעם לחלקה העיקרי של ההכנסה הציבורית במדינה מלוכנית.

רפובליקות קטנות הפיקו לעתים הכנסה נכבדת מרווחיהם של מיזמים מסחריים. על רפובליקת המבורג נאמר שהיא עושה כן מרווחיהם של מרתף יין ציבורי ובית מרקחת ציבורי. {ראו ‎Memoires‎ ‎concernant‎ ‎les‎ ‎Droits‎ ‎et‎ ‎Impositions‎ ‎en‎ ‎Europe‎, ‎tome‎ ‎i‎. ‎page‎ ‎73‎. החיבור הזה נכתב בפקודת החצר, לשימושה של ועדה שעסקה בשנים האחרונות בבחינת האמצעים הראויים לתיקון מצב הכספים בצרפת. את הדין וחשבון על המסים הצרפתיים, הממלא שלושה כרכים ברבעון, אפשר לראות כמהימן לחלוטין. זה שעוסק במסיהן של אומות אירופיות אחרות נערך מתוך המידע שהצליחו השרים הצרפתיים בחצרות השונות להשיג. הוא קצר בהרבה, וקרוב לוודאי אינו מדויק כמוהו של המסים הצרפתיים.} מדינה שלריבונה יש פנאי לנהל עסק של סוחר יין או של רוקח אינה יכולה להיות גדולה במיוחד. רווחיו של בנק ציבורי היו מקור הכנסה למדינות נכבדות יותר. כך היה לא רק בהמבורג, אלא גם בוונציה ובאמסטרדם. יש שסברו כי הכנסה מסוג זה אינה נחותה מכדי שאימפריה גדולה כמו זו של בריטניה הגדולה תיתן עליה את דעתה. אם נחשב את הדיבידנד הרגיל של הבנק של אנגליה לפי 5.5 אחוזים, ואת הונו לפי 10,780,000 לירות, הרי הרווח השנתי הנקי, לאחר תשלום הוצאות הניהול, אמור להגיע, כך אומרים, ל-592,900 לירות. הממשלה, כך טוענים, יכולה הייתה ללוות הון זה בריבית של 3 אחוזים, ואילו נטלה לידיה את ניהול הבנק, יכולה הייתה להפיק רווח נקי של 269,500 לירות בשנה. הניסיון מלמד כי מינהל מסודר, ערני וחסכן כמו זה של האריסטוקרטיות של ונציה ואמסטרדם מתאים מאוד לניהולו של מיזם מסחרי מסוג זה. אבל אם אפשר להפקיד בבטחה ניהול של מיזם כזה בידי ממשלה כמו זו של אנגליה, ספק גדול הרבה יותר: יהיו מעלותיה אשר יהיו, מעולם לא נודעה במשק בית טוב; בימי שלום נהגה בדרך כלל באותה פזרנות עצלה ורשלנית שהיא אולי טבעית למלוכות; ובימי מלחמה פעלה תמיד באותו בזבוז נטול מחשבה שדמוקרטיות נוטות ליפול בו.

הדואר הוא למעשה מיזם מסחרי. הממשלה מקדימה את ההוצאה על הקמת המשרדים השונים ועל קניית הסוסים והכרכרות הדרושים או על שכירתם, ומקבלת את כספה בחזרה, ברווח גדול, מן ההיטלים המוטלים על מה שהיא מובילה. זהו אולי המיזם המסחרי היחיד שנוהל בהצלחה, כמדומני, בידי כל סוג של ממשלה. ההון שיש להקדים אינו גדול במיוחד. אין בעסק הזה שום סוד. התשואות אינן ודאיות בלבד, אלא גם מיידיות.

ואולם נסיכים נכנסו לא אחת למיזמים מסחריים רבים אחרים, והיו נכונים, כמו אנשים פרטיים, לשפר את מצבם בהרפתקאות בענפי המסחר הרגילים. כמעט מעולם לא הצליחו. הפזרנות שבה מנוהלים תמיד ענייניהם של נסיכים הופכת את הצלחתם לבלתי אפשרית כמעט. סוכניו של נסיך רואים בעושרו של אדונם משאב שאין לו סוף; אין הם מקפידים באיזה מחיר הם קונים, אין הם מקפידים באיזה מחיר הם מוכרים, ואין הם מקפידים בהוצאה שהם מוציאים על הובלת סחורותיו ממקום למקום. סוכנים אלה חיים פעמים רבות בפזרנותם של נסיכים; ולעתים, חרף אותה פזרנות ובעזרת שיטה נאותה של עריכת חשבונותיהם, הם אף רוכשים הון של נסיכים. כך, מספר לנו מקיאוולי, ניהלו סוכניו של לורנצו דה מדיצ'י, שלא היה נסיך חסר כישרון, את מסחרו. רפובליקת פירנצה נאלצה כמה פעמים לשלם את החוב שפזרנותם גררה אותו אליו. לפיכך מצא לנכון לנטוש את עסקי המסחר, אותם עסקים שלהם חבה משפחתו מלכתחילה את הונה, ובשנותיו האחרונות להשתמש הן בשארית ההון הזה הן בהכנסת המדינה, שהייתה נתונה לרשותו, במיזמים ובהוצאות ההולמים יותר את מעמדו.

דומה שאין שתי דמויות מנוגדות זו לזו יותר מדמות הסוחר ודמות הריבון. אם רוח המסחר של חברת הודו המזרחית האנגלית עשתה אותה ריבון גרוע מאוד, נדמה שרוח הריבונות עשתה אותה סוחרת גרועה באותה מידה. כל עוד היו סוחרים בלבד, ניהלו את מסחרם בהצלחה ויכלו לשלם מרווחיהם דיבידנד מתון לבעלי ההון שלהם. מאז שנעשו ריבונים, בעלי הכנסה שעמדה בתחילה, כך נאמר, על יותר מ-3 מיליוני לירות שטרלינג, נאלצו להתחנן לסיועה הרגיל של הממשלה כדי להימלט מפשיטת רגל מיידית. במצבם הקודם ראו משרתיהם בהודו את עצמם כפקידיהם של סוחרים; במצבם הנוכחי רואים אותם משרתים את עצמם כשריהם של ריבונים.

מדינה יכולה לעתים להפיק חלק מהכנסתה הציבורית מן הריבית על כסף, ולא רק מרווחי ההון. אם צברה אוצר, היא יכולה להלוות חלק ממנו, בין למדינות זרות ובין לנתיניה שלה.

הקנטון ברן מפיק הכנסה …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Sources of the General or Public Revenue of the Society. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 632-706). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)