עקרונות יסוד נוספים בהליך המינהלי – סיכום יחידה 6 בקורס המשפט המינהלי של ישראל

יחידה 6: עקרונות יסוד נוספים בהליך המינהלי

תוכן עניינים

6.1 תיקון החלטות 2
הבסיס הנורמטיבי והיעדר סופיותן של החלטות 2
עילות השינוי: אי חוקיות, שינוי נסיבות וטעות 3
המעבר לאיזון אינטרסים ושיקול הדעת 4
הרחבת מסגרת הסעדים וחידוש רישיונות 5
6.2 החובה לפעול במהירות ראויה 5
6.3 חובת ההנמקה 6
6.4 התשתית העובדתית של ההחלטה וראיות מינהליות 7
החובה לאסוף ראיות ואי תחולת דיני הראיות הרגילים 7
מבחן הראיה המינהלית ואמת מידת הסבירות 8
אמות מידה ראייתיות מחמירות 9

יחידה זו משלימה את התמונה של ההליך המינהלי התקין באמצעות ארבעה עקרונות יסוד נוספים. הראשון עוסק בכוחן של רשויות לתקן ולבטל החלטות שקיבלו. השני עניינו החובה לפעול בזמן סביר. השלישי דן בחובת ההנמקה. הרביעי בוחן את התשתית העובדתית של ההחלטה ואת דיני הראיות המינהליים.

6.1 תיקון החלטות

פרק זה דן בכוחן של רשויות מינהליות לחזור ולעיין בהחלטות שקיבלו, לתקנן או לבטלן. הצורך לשנות החלטה קודמת מעמת שני אינטרסים מרכזיים. מצד אחד ניצבת היעילות המינהלית, המחייבת לבחון כל עניין מחדש כדי שההחלטה המתקבלת תשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס הציבורי, ותקן טעויות ונזקים. מצד אחר ניצבת ההגנה על הוודאות המשפטית, הכוללת הגנה על ההסתמכות הסבירה של הפרט על ההחלטה ועל ציפיותיו הלגיטימיות ממנה. הדיון נסב על הסמכות הפורמלית לתקן, על העילות לתיקון ועל המגבלות החלות על הפעלת סמכות זו.

הבסיס הנורמטיבי והיעדר סופיותן של החלטות

הנחת המוצא בעניין החלטות מינהליות הפוכה מזו הנוהגת לגבי פסקי דין. בית המשפט העליון הדגיש לא אחת כי החלטות מינהליות אינן סופיות. חרף דחיית התפיסה של סופיות מינהלית, ריבוי החלטות באותו עניין עשוי לשמש אינדיקציה לאי תקינות מינהלית, ולכן קיימת הנחה, הניתנת לסתירה, נגד שינויה של החלטה קונקרטית שכבר התקבלה. הנחה זו שונה מהעמדה כלפי שינוי מדיניות כללית, שאינו נחשב בעייתי כשלעצמו כל עוד הוא מתייחס לעתיד ומלווה בתקופת מעבר סבירה. עם זאת, היעדר הסופיות אינו מאפשר לתקן החלטות בכל עת וללא מגבלה, אלא רק בהתקיים טעמים כבדי משקל התומכים בכך. ההסדר הכללי בנושא מעוגן בחוק הפרשנות, התשמ"א 1981. סעיף 14 לחוק מאפשר לשנות ולבטל מינויים, ואילו סעיף 15 מקנה סמכות כללית לשנות ולתקן החלטות ותקנות, בדרך שבה הן התקבלו. הסמכות חלה באופן עקרוני על כלל ההחלטות המינהליות, לרבות החלטות בעלות אופי שיפוטי, בכפוף להסדרים חקיקתיים מיוחדים הדוחים את תחולתה.
סעיף 1 לחוק הפרשנות מסייג את תחולת הוראותיו כאשר יש הוראה אחרת לעניין הנדון. השאלה המתעוררת ביחס לחוקים ספציפיים היא אם הסדר מיוחד בדבר עילות ביטול נועד למצות את האפשרויות לשינוי או שמא ניתן לפנות גם להסדר הכללי. עמדת בית המשפט העליון היא שהוראה ספציפית בנושא של תיקון וביטול אינה מעידה בהכרח על כוונה לשלול את ההיזקקות להסדר הכללי, כפי שנקבע בעניין המכון לארכיאולוגיה. הסמכות הכללית לתקן משמשת גם בסיס פורמלי לפרקטיקה של השגה מינהלית, שבמסגרתה הרשות המוסמכת עצמה חוזרת ודנה בהחלטתה, גם בהיעדר הסדר סטטוטורי מיוחד, כפי שהובהר בעניין קורינאלדי. אשר לדרך התיקון, ברגיל על הרשות לחזור על אותו הליך ששימש בסיס להחלטה המקורית, אך חובה זו מוגבלת לדרישות הסטטוטוריות ולא לכל פעולה שנקטה הרשות מעבר לנדרש על פי דין.
כלל גורף המחייב לחזור על כל פרוצדורה שיזמה הרשות עלול להרתיע רשויות מנקיטת הליכי בדיקה נוספים ולסרבל את תהליך התיקון, ולכן ההלכה מגבילה את החובה לדרישות הסטטוטוריות, כפוף לאפשרות לחייב חזרה על בדיקות נוספות מכוח תפיסות כלליות של הגינות וסבירות. מצב המחייב התייחסות נפרדת הוא תיקון של החלטה שפורסמה. משום שהפרסום יוצר מצג ביחס לעמדת הרשות ועשוי לגרור הסתמכות, מוטלת על הרשות חובה לעדכן את הציבור באשר להחלטתה המתוקנת ולמנוע הטעיה על דרך מחדל, כפי שנפסק בעניין האז ביחס לפרסום תיקון של תקנה. יש להוסיף כי רשות מינהלית אינה מוגבלת בכלל של גמר המלאכה, כלומר בעקרון סיום הסמכות עם קבלת ההחלטה, וסמכותה לשנות ולבטל היא פועל יוצא של עצם סמכות ההחלטה שהוקנתה לה.

סיכום פרק 6 מתוך הספר:

ברק-ארז, ד. (2019). יחידה 6: עקרונות יסוד נוספים בהליך המינהלי. בתוך: המשפט המינהלי של ישראל – כרך ב', ההליך המינהלי (139-201). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.