זיהוי החלופות, סיכום של שלב ד בספר לכתוב נייר מדיניות

שלב ד: זיהוי החלופות

לאחר שהובהר מהי הבעיה הציבורית ומהם הקריטריונים המנחים את דרכי הפתרון האפשריות שלה, מגיעה העת להציע דרכי פעולה להתמודדות עמה ולמימוש מטרות המדיניות שהנייר מציע. כתיבת נייר מדיניות אינה פעולה טכנית אלא תהליך של חשיבה שתכליתה להציע פתרון לבעיה ציבורית.

בבסיס כתיבת הנייר מונחת הנחה מובלעת אחת: שיש יותר מחלופה אחת לפתרון הבעיה שזוהתה. אם ברור מראש שקיימת רק חלופה אחת, ובדרך כלל מדובר בהמשך המדיניות הנהוגה, אין הצדקה לכתיבת הנייר. זו הסיבה שפגעי טבע כשלעצמם אינם נושא לניירות מדיניות, אלא אם כן מניחים שיש בידי האדם להשפיע עליהם או שהנייר עוסק בהתגוננות מפניהם. גזרת גורל אינה נושא למדיניות ציבורית.

ההמלצה המקובלת היא להציב בשלב הראשון את כל החלופות האפשריות. אחת מהן, שתישקל בכובד ראש, היא המשך היישום של המדיניות הקיימת. אפילו אם היא מנציחה בעיה קיימת, ייתכן שהיא עדיפה על חלופות העלולות לעורר בעיות חדשות וחמורות יותר או צפויות להיכשל בהתמודדות עם הבעיה המקורית. הנייר יידרש אפוא להעריך את המדיניות הקיימת ולנתח אותה כחלופה, בהשוואה לדרכים אחרות להשגת יעדי המדיניות.

אם ניתוח הבעיה זיהה יחסים סיבתיים בין מחוללי הבעיה ובין התופעה הנתפסת כבעיה ציבורית, דרכי הפעולה המוצעות הן צורות של התערבות בנקודות קריטיות, שנועדו למנוע את הופעת הבעיה, למתן אותה או לרסן את ממדיה. אם הבעיה היא אלימות בבתי הספר, והיא מוסברת בין השאר בצפיפות התלמידים בכיתה, תוצע תכנית התערבות שתקטין את הצפיפות או תגדיל את מספר אנשי ההוראה ביחס לתלמידים. ראוי לזכור שרק לעתים נדירות ניתן לפתור בעיה ציבורית באופן מושלם, ללא עלויות שיושתו על מי שהבעיה אינה נוגעת לו במישרין, ולכן יש לחתור לפתרונות סבירים.

בין שמצפים מהכותב ליצירתיות ובין שלאו, תהליך זיהוי החלופות צריך להיעשות ללא מגבלות, אלא אם כן מזמין העבודה הציב מראש הנחות יסוד מגבילות, כמו דרישה להוזיל את תעריפי המים בלי לסגת מעקרונות המדיניות המאפשרת תאגוד והפרטה. זהו אפוא קודם כול תהליך של חשיבה. הכותב יכול להתייעץ עם מומחים בלתי תלויים, לבחון את המדיניות שנהגה בעבר ואף לגייס את דמיונו. גם היוועצות בבעלי העניין היא מהלך נכון, ובלבד שלא תגביל את מרחב החשיבה שלו.

דרך אחת לאתר פתרונות היא לחפש מידע השוואתי או אנלוגי ולדלות את הניסיון שהצטבר במקרים אלה. בהשוואה נבדוק כיצד טופלה בעיה זהה בארגון אחר, בעיר אחרת או במדינה אחרת, או בתקופה קודמת (Geva-May and Wildavsky, 1997, 23), ובאנלוגיה נבחן מקרה אחר הדומה למקרה הנבחן (Bardach, 2009, 14). כותב המתעניין בזיקה שבין תאגוד משק המים ובין התייקרות התעריפים יכול לבחון מקרים בעולם שבהם תואגד משק המים, וזו השוואה, או מצבים שבהם הועברה אספקת שירותים ציבוריים לתאגיד, וזו אנלוגיה.

דרך אחרת מציעים ויימר ווינינג (Weimer and Vining, 2005, 345-346), והיא לזהות את מה שהם מכנים פתרונות גנריים, כלומר פתרונות יסוד המקובלים בספרות של המדיניות הציבורית: הפרטה, הלאמה, אסדרה, סבסוד, חלוקה מחדש, מיסוי וחקיקה. אלה הם מעין פתרונות מדף. יש בכך כדי להגביל את מרחב הפתרונות, אך גם לתת בסיס ראשוני לחשיבה, וכל זה אינו פוטר את מנתח המדיניות מחשיבה על פתרונות ייחודיים לבעיה (tailor-made).

כפי שנאמר כבר בפרק על הגדרת הבעיה, הגדרת מזמין העבודה תוחמת את גבולות הנייר, ובעיקר את גבולות הבעיה ואת דרכי ההתמודדות אתה. אם מזמין העבודה הוא רשות מקומית והבעיה נוגעת לגביית ארנונה, החלופות יותאמו למרחב הפעולה החוקי של הרשות. שינוי בחקיקה המסדירה את הגבייה או שינוי של מודל המיסוי אינם חלופות הבאות בחשבון, ואילו שינוי ארגוני ברשות או שינוי המעצב מחדש את יחסיה עם התושבים הם חלופות סבירות. עדיין רשאי הכותב להעלות אפשרויות המחייבות חוקי עזר מקומיים או רענון של פרשנות החוק הקיים מול משרד הפנים או היועץ המשפטי לממשלה, אך הפתרונות צריכים להימצא בתחום היכולות הסבירות של מזמין העבודה.

סיכום של הפרק:

לוי, י. (2011). שלב ד: זיהוי החלופות. בתוך: לכתוב נייר מדיניות (עמ' 43-46). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.