על שכר העבודה: תרגום של הפרק השמיני בספר הראשון של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על שכר העבודה

תוצרת העבודה מהווה את הגמול הטבעי לעבודה, כלומר את שכר העבודה. במצב הדברים הראשוני, שקדם הן לנטילת הבעלות על הקרקע והן לצבירת ההון, כל תוצרת העבודה שייכת לעובד. אין לו בעל קרקע ואין לו מעסיק שעמם יחלוק אותה.

אילו היה מצב זה נמשך, שכר העבודה היה גדל יחד עם כל אותם שיפורים בכושר הייצור של העבודה שחלוקת העבודה מולידה. כל הדברים היו נעשים בהדרגה זולים יותר. ייצורם היה דורש כמות קטנה יותר של עבודה; ומאחר שבמצב דברים כזה סחורות שיוצרו בכמויות עבודה שוות היו מוחלפות זו בזו באופן טבעי, אף רכישתן הייתה נעשית בתוצרת של כמות עבודה קטנה יותר.

אך אף שהכול היה נעשה זול יותר במציאות, למראית עין דברים רבים היו עשויים להיראות יקרים מבעבר, או להיות מוחלפים בכמות גדולה יותר של מוצרים אחרים. נניח, למשל, שברוב העיסוקים השתפר כושר הייצור של העבודה פי עשרה, כלומר שיום עבודה יכול להפיק פי עשרה מכמות המלאכה שהפיק בתחילה; ואילו בעיסוק מסוים אחד הוא השתפר רק פי שניים, כלומר שיום עבודה יכול להפיק רק פי שניים מכמות המלאכה שהפיק קודם לכן. בהחלפת תוצרת של יום עבודה ברוב העיסוקים בתוצרת של יום עבודה באותו עיסוק מסוים, פי עשרה מכמות המלאכה המקורית בהם יקנו רק פי שניים מן הכמות המקורית בו. לפיכך כל כמות מסוימת ממנו, ליטרה אחת למשל, תיראה יקרה פי חמישה מבעבר. ואולם במציאות היא תהיה זולה פי שניים. אף שיידרשו פי חמישה מכמות המוצרים האחרים כדי לקנותה, תידרש רק מחצית מכמות העבודה כדי לקנותה או לייצרה. השגתה, אם כן, תהיה קלה פי שניים מבעבר.

אלא שמצב דברים ראשוני זה, שבו נהנה העובד מכל תוצרת עבודתו, לא יכול היה להימשך מעבר להנהגתן הראשונה של הבעלות על הקרקע ושל צבירת ההון. לפיכך הוא בא אל קצו זמן רב לפני שנעשו השיפורים המשמעותיים ביותר בכושר הייצור של העבודה; ואין כל טעם להתחקות עוד אחר השפעותיו האפשריות על הגמול, כלומר על שכר העבודה.

ברגע שהקרקע הופכת לקניין פרטי, בעל הקרקע תובע לעצמו חלק כמעט מכל התוצרת שהעובד יכול לגדל בה או לאסוף ממנה. דמי החכירה שלו הם הניכוי הראשון מתוצרת העבודה המושקעת בקרקע.

רק לעתים רחוקות יש בידי מי שמעבד את האדמה די כדי לפרנס את עצמו עד שיקצור את יבולו. בדרך כלל מקדמים לו את מחייתו מתוך ההון של מעסיק, החוכר המעסיק אותו, שלא היה לו כל עניין להעסיקו אלמלא היה שותף בתוצרת עבודתו, או אלמלא היה הונו שב אליו בתוספת רווח. רווח זה הוא הניכוי השני מתוצרת העבודה המושקעת בקרקע.

תוצרתה של כמעט כל עבודה אחרת חשופה לניכוי דומה של רווח. בכל המלאכות והתעשיות זקוקים רוב הפועלים למעסיק שיקדם להם את חומרי מלאכתם, וכן את שכרם ואת מחייתם עד להשלמתה. הוא שותף בתוצרת עבודתם, כלומר בערך שהיא מוסיפה לחומרים שהושקעה בהם; ובחלק זה מתגלם רווחו.

אכן, לעתים קורה שלפועל עצמאי יחיד יש הון המספיק הן לרכישת חומרי מלאכתו והן לפרנסת עצמו עד להשלמתה. הוא מעסיק ופועל כאחד, ונהנה מכל תוצרת עבודתו, כלומר מכל הערך שהיא מוסיפה לחומרים שהושקעה בהם. תוצרת זו כוללת את מה שהן בדרך כלל שתי הכנסות נפרדות, השייכות לשני אנשים נפרדים: רווחי ההון ושכר העבודה.

אלא שמקרים כאלה אינם שכיחים במיוחד; בכל חלקי אירופה מועסקים עשרים פועלים אצל מעסיק על כל פועל עצמאי אחד, ובכל מקום מבינים את שכר העבודה כפי שהוא בדרך כלל, כלומר כאשר העובד הוא אדם אחד ובעל ההון המעסיק אותו הוא אדם אחר.

מהו שכר העבודה המקובל תלוי בכל מקום בחוזה הנכרת בדרך כלל בין שני הצדדים הללו, שהאינטרסים שלהם אינם זהים כלל ועיקר. הפועלים חפצים לקבל כמה שיותר, והמעסיקים לתת כמה שפחות. הראשונים נוטים להתאגד כדי להעלות את שכר העבודה, והאחרונים כדי להורידו.

ואולם אין קושי לחזות מי משני הצדדים ייהנה מן היתרון בסכסוך בכל המקרים הרגילים, ויכפה על האחר להיענות לתנאיו. המעסיקים, שמספרם קטן יותר, יכולים להתאגד ביתר קלות; ויתרה מזו, החוק מתיר את התאגדויותיהם, או לכל הפחות אינו אוסר עליהן, בעוד שהוא אוסר על התאגדויות הפועלים. אין בידינו חוקי פרלמנט נגד התאגדות שנועדה להוריד את מחיר המלאכה, אך יש רבים נגד התאגדות שנועדה להעלותו. בכל סכסוך מסוג זה יכולים המעסיקים להחזיק מעמד זמן רב הרבה יותר. בעל קרקע, חוכר, בעל מלאכה ראשי או סוחר יכולים בדרך כלל להתקיים שנה או שנתיים מתוך ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו ולו פועל אחד. פועלים רבים לא היו שורדים שבוע בלא תעסוקה, מעטים היו שורדים חודש, וכמעט אין מי שישרוד שנה. בטווח הארוך ייתכן שהפועל חיוני למעסיקו כשם שמעסיקו חיוני לו; אך אצל הפועל הצורך דוחק הרבה יותר.

נאמר כי רק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים תכופות. אך מי שמסיק מכך שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים נדירות, בור הוא בענייני העולם לא פחות מאשר בנושא הנדון. המעסיקים מצויים תמיד ובכל מקום בסוג של התאגדות שבשתיקה, אך קבועה ואחידה, שלא להעלות את שכר העבודה מעל שיעורו בפועל. הפרת התאגדות זו היא בכל מקום מעשה שנוא ביותר, ומעין חרפה למעסיק בעיני שכניו ושווי מעמדו. אכן, רק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדות זו, משום שזהו מצב הדברים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי, שאיש אינו שומע עליו מעולם. לעתים גם …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of the Wages of Labour. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 55-72). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)