על ההון המולווה בריבית: תרגום של הפרק הרביעי בספר השני של "עושר העמים" מאת אדם סמית

על ההון המולווה בריבית

ההון המולווה בריבית נחשב תמיד בעיני המלווה להון. הוא מצפה שבבוא העת יוחזר לו, ושבינתיים ישלם לו הלווה תשלום שנתי מסוים תמורת השימוש בו. הלווה יכול להשתמש בו כהון, או כמלאי השמור לצריכה מיידית. אם הוא משתמש בו כהון, הוא מעסיק בו עובדים יצרניים המשחזרים את הערך ומוסיפים עליו רווח. במקרה כזה הוא יכול גם להחזיר את ההון וגם לשלם את הריבית, בלי למכור מקור הכנסה אחר ובלי לכרסם בו. אם הוא משתמש בו כמלאי השמור לצריכה מיידית, הוא נוהג כבזבזן ומפזר על אחזקת הבטלנים את מה שנועד לפרנס את החרוצים. במקרה כזה לא יוכל להחזיר את ההון ולא לשלם את הריבית, אלא אם ימכור מקור הכנסה אחר או יכרסם בו, כגון הבעלות על קרקע או דמי החכירה שלה.

אין ספק שההון המולווה בריבית מועסק לפעמים בשתי הדרכים האלה, אך בראשונה תכופות הרבה יותר מאשר בשנייה. מי שלווה כדי להוציא ימיט על עצמו חורבן במהרה, ומי שמלווה לו יצטרך בדרך כלל להתחרט על איוולתו. לפיכך, בכל מקרה שאין בו נשך מופקע, ללוות או להלוות למטרה כזאת נוגד את האינטרס של שני הצדדים. אמנם אין ספק שלעתים אנשים עושים גם את זה וגם את זה, אך מתוך הדאגה שכל אדם חש לאינטרס של עצמו אפשר להיות בטוחים שאין זה קורה בתדירות שאנו נוטים לפעמים לדמיין. שאלו כל עשיר בעל שיקול דעת רגיל לאיזה משני סוגי האנשים הלווה את רוב הונו: לאלה שלדעתו ישתמשו בו ברווח, או לאלה שיבזבזו אותו לריק, והוא יצחק לכם על עצם השאלה. גם בקרב הלווים, אם כן, שאינם מפורסמים בעולם בחסכנותם, מספרם של החסכנים והחרוצים עולה בהרבה על מספרם של הבזבזנים והבטלנים.

האנשים היחידים שנוהגים להלוות להם הון בלי לצפות שיעשו בו שימוש רווחי במיוחד הם אדוני אחוזות כפריים, הלווים כנגד משכנתה. גם הם כמעט לעולם אינם לווים רק כדי להוציא. אפשר לומר שאת מה שהם לווים הם מוציאים בדרך כלל עוד לפני שלוו אותו. בדרך כלל הם צרכו כמות כה גדולה של סחורות, שסיפקו להם חנוונים וסוחרים באשראי, עד שהם מוצאים לנחוץ ללוות בריבית כדי לפרוע את החוב. ההון הנלווה מחליף את ההון של אותם חנוונים וסוחרים, הון שאדוני האחוזות לא יכלו להחזירו מדמי החכירה של נכסיהם. אין זו הלוואה שנועדה כראוי להוצאה, אלא הלוואה שנועדה להחליף הון שכבר הוצא.

כמעט כל ההלוואות בריבית נעשות בכסף, בין בנייר ובין בזהב ובכסף. אולם מה שהלווה זקוק לו באמת, ומה שהמלווה מספק לו בנקל, אינו הכסף אלא שוויו של הכסף, כלומר הסחורות שאפשר לקנות בו. אם הוא רוצה אותו כמלאי לצריכה מיידית, רק את הסחורות האלה יוכל להכניס לאותו מלאי. אם הוא רוצה אותו כהון להפעלת מלאכה, רק מן הסחורות האלה יוכלו החרוצים לקבל את הכלים, חומרי הגלם ואמצעי הקיום הדרושים לביצוע עבודתם. באמצעות ההלוואה מעביר המלווה ללווה, כביכול, את זכותו לחלק מסוים מן התוצר השנתי של הקרקע והעבודה של הארץ, כדי שישתמש בו כרצונו.

כמות ההון, אם כן, או כפי שנהוג לומר, כמות הכסף שאפשר להלוות בריבית בארץ כלשהי, אינה נקבעת לפי ערכו של הכסף, בין נייר ובין מטבע טבוע, המשמש כלי להלוואות השונות הנעשות באותה ארץ, אלא לפי ערכו של אותו חלק מן התוצר השנתי אשר, מיד עם צאתו מן האדמה או מידיהם של …..

תרגום של הפרק:

Smith, A. (2007). Of Stock Lent at Interest. In: An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations (pp. 274-280). Lausanne: MetaLibri. (Original work published 1776)